כדי להדיח את ישראל נדרש רוב עצום - 75% מחברות איגוד השידור האירופי (EBU). וגם אם ברגע נדיר היה נמצא רוב כזה, עדיין יש למועצת המנהלים סמכות להפוך את ההחלטה. במילים אחרות: ההדחה היא כמעט בלתי אפשרית. כרגע, רק שש מדינות הביעו בפומבי נכונות לחרם - רחוק מאוד מהמספר הדרוש.
אז מי איתנו בעצם?
גרמניה, איטליה, אוסטריה, שוויץ, קפריסין, יוון, סן מרינו, אזרבייג'אן ולוקסמבורג כבר סימנו בבירור: הן לא יתמכו במהלך ההדחה. מעבר לתמיכה הפוליטית, אלו מדינות עם משקל תרבותי עצום. רשימת שותפות שקשה מאוד להתעלם ממנה.
מי בוחרות להישאר ניטרליות?
בריטניה, צרפת, אוקראינה, וכנראה גם ארמניה - כאן מדובר בגישה אחרת: לא לאהוב אותנו, אבל גם לא להפוך את האירוויזיון לזירת קרב. המדינות הללו בוחרות לשמור על האירוע כמרחב תרבותי ולא פוליטי. עבור ישראל, זה אולי לא חיבוק חם, אבל זה מגן משמעותי מפני השגת רוב להדחה.
ומי נגדנו?
אירלנד, הולנד, איסלנד, ספרד וסלובניה הן המדינות שהביעו קול ברור בעד חרם. יש להן נוכחות ציבורית, אבל כשסופרים קולות - מדובר במספרים נמוכים. גם ספרד, שהייתה תמיד חלק מהמועדון היוקרתי של חמש המדינות המממנות, ניצבת כעת במצב בעייתי - לבד כמעט לחלוטין מול שאר המדינות הגדולות.
צרפת: הפתעה משמחת
כאן נכנסת לתמונה צרפת, והבשורה שלה היום היא לא פחות מדרמטית: גם אם ישראל תישאר - צרפת לא תפרוש. זה מהלך שמרחיק את סכנת ההדחה, אבל מעבר לכך הוא מחדד פער מעניין במיוחד.
למה בעצם? הפער הזה נובע מכמה סיבות ברורות
מעבר לפוליטיקה
צריך לזכור: האירוויזיון הוא לא עוד תחרות שירים. מדובר במותג תרבותי עצום, עם עשרות מיליוני צופים, מערכות יחסים דיפלומטיות-תרבותיות, וגם הרבה כסף. כשמדינה כמו צרפת בוחרת להישאר, היא לא רק מצילה את ישראל מהדחה - היא מצילה את האירוויזיון מעצמו, מגלישה לסכסוכים שיכולים לפרק אותו מבפנים.
הפער בין מקרון לבין איגוד השידור מזכיר לנו שגם בישראל יש הבדל בין הממשלה לבין "כאן 11". האירוויזיון הוא לא של נתניהו או של מקרון - הוא של הצופים, של המוזיקה, ושל התרבות האירופית. אולי דווקא ברגעים כאלה מתברר כמה חשוב ששידור ציבורי יישאר עצמאי, וכמה זה קריטי לשמור על אירוע תרבותי כמרחב שמחבר בין אנשים - גם כשפוליטיקה מנסה לפרק אותם.
התרעות פיקוד העורף