"לשיריו של גורי היה ערך מוסף על פני שירי בידור או שירים רומנטיים, עובדה שהשיר שרד עד היום. חיים חפר, שהיה מפקד הלהקה, נתן לנו להקליט אותו בלחן המופלא של סשה ארגוב, שקרא בדיוק את הלך הרוח שבטקסט. מהרגע הראשון שביצענו את השיר מול החיילים הוא תפס. במדינת ישראל כל כך הרבה נערים ונערות הלכו לעולמם על מזבח המדינה, אז השיר בהחלט נצחי ורלוונטי לכל עת. כששרנו אותו, חשבנו שמלחמת העצמאות תהיה המלחמה האחרונה. לא חשבנו שתהיינה עוד מלחמות. כמה היינו תמימים".
ארגוב הלחין את השיר כבלדה ובתחילה שר אותו אברהם פורמן, ואחר כך החליף אותו גבי עמרני. גרסתו של עמרני היא שתועדה על גבי תקליט הלהקה והפכה ללהיט. במרוצת השנים זכה השיר לגרסאות כיסוי רבות, בין היתר של יהורם גאון, אריק איינשטיין, ששי קשת ומוטי פליישר.
מי שגאל את השיר מאלמוניותו היה במאי תיאטרון הקאמרי גרשון פלוטקין, שהגיש את הטקסט לאריק לביא, שאז עשה את צעדיו הראשונים כזמר סולו לאחר שנפרד משלישיית טריו ערבה. לביא מסר את הלחן, ללא ידיעתו של אלתרמן, לסשה ארגוב, וזה הלחין את השיר. לביא, שהחליט לשנות את שמותיהם של האנה קאש וג'קי קנט לאנקש והאנס, הקליט את השיר ב־1958 והוציאו לאור.
לאחר הקלטת השיר הוא נאסר לשידור, מכיוון שהכיל את המילה "זונה". בעקבות זאת פורסם בשבועון "העולם הזה" מאמר שהכיל ביקורת כלפי הצנזורה, שבו נכתב: "זוהי פורנוגרפיה, הזדעזעו אבירי המוסר של קול ישראל ממילותיו של אנקש, מן הבלדות המפורסמות של גאון הבמה האירופית, ברטולד ברכט. העובדה שבעת ובעונה אחת בה נפסל אנקש, זרם גל של בדיחות גסות בתוכנית 'שלושה בסירה אחת' לא הדאיגה אותם כלל".
בתגובה, פרסם אלתרמן מכתב מחאה בעיתון "דבר", שבו טען כי השיר, שכתב לפני 25 שנה, נשכח מליבו והביע את תמיכתו בצנזור. זה לא מנע מהשיר להפוך במרוצת השנים לקלאסיקה של לביא.
בשנת 1963, כשחפר כתב שירים לתוכניתם השנייה של התרנגולים, ביקשה ממנו הבמאית נעמי פולני לשנות את מילות השיר, ובין השאר להחליף את צבע השמלה מצהוב לסגול, ולהפוך אותו לשיר רומנטי. השיר זכה להצלחה גדולה והתפרסם, לימים, גם בביצוע ליאור ייני, מתי כספי, אורה זיטנר, להקת חלב ודבש ונורית גלרון.
מי שביצעה את השיר כסולנית במסגרת הלהקה הייתה תרצה אתר, בתו של אלתרמן ולימים אחת הפזמונאיות הבולטות בזמר העברי. "תרצה ביקשה מאבא שלה לכתוב שיר ללהקה, ולמרות שהוא לא כתב ללהקות צבאיות, הוא הסכים כי היא ביקשה", סיפר לי נתן כספי, אקורדיוניסט הלהקה באותה עת ומי שניגן בהקלטה. "תרצה ואני עברנו אצל אביה ומשם לקחנו את הטקסט אל סשה ארגוב. למחרת כבר הלחן היה מוכן. הלהקה ליוותה את תרצה בזמן ששרה והקהל קפא. היא ביצעה את השיר בצורה תיאטרלית". ההצלחה של "אליפלט" הגיעה בשנת 1961, עת הוקלט בידי להקת התרנגולים לתוכניתה הראשונה.
בשנת 1961 הקליטה להקת התרנגולים את גרסתה לשיר, בסולו ראשון שלו זכה יהורם גאון מיד עם שחרורו מלהקת הנח"ל. "נעמי פולני התעקשה שאשיר את השיר, כי היא, בניגוד לאורי זוהר, הבמאי שלנו בלהקת הנח"ל, האמינה בי כזמר", סיפר לי גאון בעבר. "נעמי עודדה אותי והעניקה לי את המתנה הנפלאה הזו: השירה". לימים, השיר זכה לגרסאות כיסוי רבות, בין היתר של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, יגאל בשן, יהודית רביץ, גידי גוב ועוד.
לאורך שש דקות ו־15 שניות מתאר השיר את ההווי התל אביבי בישראל של אותן שנים, בטקסט מלא הומור ונונסנס. השיר כלל גם שמות וכינויים עבריים ולועזיים, שהיו שגורים בפי כל, כשלצד מרקו פולו ושירלי טמפל כיכבו בו גם פושקש (שחקן הכדורגל ההונגרי פרנץ פושקש), דני זיידל (אביה של הזמרת קרן אן), שמעון רודי (שרירן תל אביבי), גיורא המדריך (גיורא מורחי, אחיינו של חיים חפר) וצבינג'י (צבי סטקלוב, סגן מפקד הנח"ל).
השיר רשם לזכותו הישג נוסף: לראשונה בישראל התנהל דיון משפטי בתביעת זכויות יוצרים מוזיקלית. וזה היה סיפור המעשה: לפני שיצא לאור תקליטה השני של להקת התרנגולים, הועבר "שיר השכונה" לתחנות הרדיו, והפך ללהיט ענק. שלמה ("סלים") פיינטוך, מנהל חברת התקליטים מקולית, החליט לנצל את העובדה שחברת הד ארצי עוד לא הוציאה את השיר המוצלח על תקליט, והוא הזמין כמה מחברי להקת פיקוד המרכז (בהם אושיק לוי וחדוה עמרני) לאולפן, להקליט את השיר בביצוע ובעיבוד זהים. על עטיפת התקליטון התנוסס איור של שכונה עם שם השיר, בלי לציין כי זהו אינו המקור.
התקליטון החל להימכר בכמויות, עד שנעמי פולני מנהלת התרנגולים, אברהם דשא פשנל מפיק התרנגולים וחברת הד ארצי עלו על התרמית, והגישו תביעה בבית המשפט נגד חברת מקולית. החברה נדרשה לשלם פיצויים של כ־10,000 לירות להד ארצי, וחיילי להקת פיקוד המרכז, שהקליטו את השיר ללא אישור מפקדיהם, נשפטו למאסר על תנאי ונקנסו, וכעונש: חפר וארגוב, יוצרי "שיר השכונה", לא כתבו ללהקת פיקוד המרכז אף שיר למשך שתי תוכניות.
אחד השירים המצליחים מתוך התוכנית, שיצא על גבי תקליט ב־1963, היה "כשאת אומרת לא", שכתב דן אלמגור. "נעמי ביקשה שאתרום שיר אהבה לתוכנית", סיפר פעם אלמגור. "'אבל לא משהו סנטימנטלי', היא אמרה לי. 'משהו שונה, מזווית ראייה מיוחדת, אולי אפילו קצת צינית'. נזכרתי אז באמרה אמריקאית פופולרית על ההבדל בין אישה לבין דיפלומט, וכתבתי את השיר ברוח שירי האהבה התמימים יחסית של אותה תקופה בלהקות הצבאיות".
על פי השיר, כשבחורה מאוהבת דוחה את חיזורי הגבר ואומרת "לא", לפעמים היא מתכוונת ל"אולי" או ל"כן". 30 שנה לאחר שהשיר ראה אור, הוא הגיע עד כותלי בית המשפט בפרשת האונס בשמרת. לאור טענת האנסים, שהנאנסת לא התנגדה למעשיהם, ציטט השופט מישאל חשין את הבית הראשון של הפזמון, והתפלמס עם מילותיו, כשהוא דוחה מכל וכל את המסר המשתמע מהן לטענתו, והדגיש ש"לא" הוא "לא".
בריאיון שנתנה דרורה בן אב"י, מנהלת הגל הקל בקול ישראל ב־1979, היא סיפרה שנשקלה פסילת השיר לשידור בגלל השורה "וכששולחים אנו ידיים אל אחוריים חביבים", אך בסוף הוא אושר לשידור.
ארבע שנים אחר כך כתב ארגוב פסקול לסרט "רק לא בשבת". הסרט נכשל, העבודה על הפסקול ירדה לטמיון והמלחין היה מתוסכל. גמזו בא לעזרתו: "נטלתי מפס הקול ארבעה קטעים והפכתי אותם לארבעה שירי עונות", סיפר לי בעבר. "אחד מהם, 'קיץ אחד של כושר', הפך ללהיט הסולו הראשון של יהורם גאון".
זמן קצר לאחר צאת הסרט פנה ארגוב אל טהרלב וביקש ממנו לכתוב לנעימה מילים. טהרלב נענה לאתגר - גם אם הודה כי הלחן, בדומה לרבות מיצירותיו של ארגוב, איננו פשוט לשירה. במילותיו הפך טהרלב את המנגינה מסצינה קולנועית לרגע חיים, כשכתב על זוג מבוגר ההולך בשבילי הקיבוץ.
הביצוע המקורי לשיר הוא של אביבה בנו, יוצאת להקת הנח"ל, שהקליטה אותו ב־1967, אך ההצלחה הגדולה שלה זכה הגיעה ב־1978, עת צמד הפרברים (יוסי חורי ואורי הרפז) הקליט אותו. חורי סיפר פעם שהוא ביקש מארגוב לערוך במנגינה שינוי קטן, ארגוב סירב, ולאחר שחורי הפציר בו: "אבל קשה לנו לבצע את השיר", ארגוב ענה לו: "אז תתאמצו קצת". המאמץ השתלם.
"האלבום כולו הוקלט ב'לייב', כלומר, עם תזמורת חיה באולפן", מספר רכט. "רגע לפני שהקלטנו את 'אהובתי שלי לבנת צוואר', שזה היה שיר מורכב מאוד, אמרתי לסשה: 'תשמע, הקצב מתחלף בכל כמה תיבות, בגלל שזה 'לייב' אני בחיים לא אוכל לעשות את זה אלא אם אקליט בחלקים'. סשה אמר: 'אל תדאג, אני אנצח עליך'. הוא הגיע לנצח עליי והוא טועה. מפסיקים. הוא שוב מנצח, והוא שוב טועה. הוא טעה המון, גם בנגינה, זכותו כמובן, הוא כתב את הלחן. הבנתי שלא נצא מזה. בשלב מסוים קראנו לחנוך חסון מרשות השידור, הוא ניצח עליי וזה היה הטייק שבהקלטה. אלמלא חנוך היה מגיע לאולפן, השיר כנראה לא היה יוצא לאור".
דווקא מתוך האכזבות הללו צמח פרק חדש ומפתיע: ב־1968 הקליטו עדנה גורן וקובי רכט את השיר במסגרת האלבום "שירי סשה ארגוב". הפעם התגלה הקסם שבו, והוא הפך ללהיט גדול, כשהוא מביא את צלילי המפוחית למרכז הבמה ומקבע את מקומו בפסקול הישראלי. מאז זכה לביצועים רבים, ביניהם של הכל עובר חביבי, אחינועם ניני, מתי כספי, אריק סיני וגלי עטרי.
השיר החל כנעימה שארגוב הלחין לסרטו של יוסף שלחין "הבן האובד". ארגוב פנה אל יעקב שבתאי שיכתוב מילים על בסיס המנגינה, וכך נולד "לפנות ערב". כשארגוב כתב את הנעימה, הוא לא חשב שמישהו אי פעם ישיר את המנגינה, ולא השאיר בה מרווחי נשימה. גורן ביקשה מארגוב לשנות מעט את המנגינה, אך זה סירב והיא נאלצה להתמודד עם האתגר, והשיר הפך למזוהה איתה יותר מכל.
השיר זכה למספר לחנים, המפורסם שבהם הוא של ארגוב, שהלחין אותו בשנת 1971 והקליטה, לראשונה, הזמרת מיכל טל. "ביצעתי את השיר באולפן של רשות השידור עם תזמורת בניצוח משה וילנסקי, וזה היה רגע מאוד מרגש עבורי", מציינת טל. בין הביצועים הרבים של השיר בולט אחד מהם, של אילנה רובינא, בתו של פן.
השיר ראה אור לראשונה בספרו של אלתרמן "חגיגת קיץ" (1965). כתגובה, כתבה אתר את "שיר הנשמרת". סשה ארגוב הלחינו בשנת 1972 עבור ההצגה "חגיגת קיץ", שהועלתה בתיאטרון הקאמרי, ובה ביצעה את השיר הזמרת־שחקנית אביבה שוורץ. לפרסומו הגדול הוא זכה שנה לאחר מכן, כשהוקלט על ידי חוה אלברשטיין עבור אלבומה "לו יהי".
היא כתבה בשנת 1970 את השיר "רק זיכרון אחד", שהוקלט בידי זמר צעיר בשם שלמה ארצי לאלבום הבכורה שלו שיצא באותה שנה. השיר הוקלט אך הוא לא הצליח. ארגוב המשיך להתעקש. בסוף שנות ה־70 פנה למשורר נתן יונתן. יונתן בחר לכתוב שיר על היחס המורכב והאמביוולנטי של אדם לאדמת הארץ ובמילותיו כיוון גם לבנו, ליאור ז"ל, שנהרג במלחמת יום הכיפורים ("לפעמים גם היא עצמה גוזלת את כבשת הרש").
השיר הוקלט ב־1979 בשם "שיר ארץ" ובוצע על ידי הזמרת אורה זיטנר. הוא הפך מיד לאבן דרך בזמר העברי וזכה לגרסאות כיסוי רבות, בהן של חוה אלברשטיין, נתנאלה ורביד פלוטניק. גם הטקסט של אלוני, "שיר כלולות", זכה לעדנה. הוא הועבר בשנת 1973 לידי המלחין עודד לרר, שהלחינו בשנית והפך אותו לאחד השירים המזוהים עם יזהר כהן.
התרעות פיקוד העורף