"הכרנו קצת לפני המלחמה, ונדלקנו זה על זו, אבל לא עשינו עם זה כלום", היא מספרת כעת. "הייתי בת 27, גרושה ואמא לילדה קטנה. אחרי המלחמה ראיתי אותו ברחוב כמה פעמים, והוא ראה אותי. ביום שהוא הגיע אליי הביתה לביקור, בהזמנתי, הוא נשאר. הוא ראה בעיניים שלי את הכאב שלו, ואני ראיתי בעיניים שלו את הכאב שלי. זה היה הדבק הבלתי ניתן לניתוק בינינו".
בשלב מסוים החליט וירז'נסקי לנסוע לכפר גמילה לאומנים בספרד. "כשהוא היה בספרד נסענו, יותם, הבן המשותף שלנו, ואני לבקר אותו", היא מספרת. "כשהוא חזר לארץ, חזרנו להיות ביחד ונשארנו כל השנים כאילו הפצע הזה של הפרידה נרפא. במאי 2019 חידשנו את נדרינו ונישאנו בקפריסין. זה היה רעיון שלי, בשביל הכיף".
וירז'נסקי, משחקני התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע המוערכים בישראל, נפטר באפריל 2020, לאחר מאבק בן שנה וחצי במחלת הסרטן, והוא בן 77. "לא אשכח כל פרט קטן מהשבוע האחרון שלנו ביחד", אומרת אור. "גם אני, ממש כמותו, לא חשבתי שזה הסוף. לא חשבנו על המוות אלא רק על מה שקורה עכשיו. זו הייתה תקופה קשה והתמודדתי איתה כשמילאתי את בקשתו האחרונה, להוציא את ספרו האוטוביוגרפי".
אור לא רק כותבת שירי מחאה, במשך שנים רבות גם פעלה. ב-1997, כשעברה להתגורר בשכונת נווה רותם בפרדס חנה, הייתה אחת ממובילות המאבק על "החופש לחיות כפי שאנו בוחרים", שהפך לציון דרך במאבק הארצי בכפייה הדתית. בהמשך נבחרה כחברה במועצת פרדס חנה-כרכור, שבה כיהנה עשר שנים. "תמיד בער בי לעשות דברים למען הצדק שאני מאמינה בו", היא אומרת. "כשעברנו לגור בפרדס חנה, היה חשש של השתלטות חרדים על השכונה שלנו, והובלתי מאבק שכל הארץ הגיעה אליו. כבת מזל מאזניים אני חייבת שיהיה איזון בחיים שלנו. יש צדק, יש עיוות, יש מותר ויש אסור. לא המצאתי שום דבר".
מגיל צעיר כתבה שירים. "במשך כל הילדות והנעורים שלי כתבתי שירים למחברת, שהייתה מעין יומן אישי פרטי שלי. לא רציתי שאף אחד יראה אותם", היא מתארת. "יום אחד פתחתי את המחברת וראיתי ציונים שאבא נתן לי על השירים. הציונים היו טובים מאוד, אבל כל כך כעסתי, כי זו הייתה בעיניי חדירה לפרטיות, למרות שהוא עצמו לא עשה מזה עניין ולא התייחס לזה ככה. מאוד אהבתי את אבא שלי והייתי מחוברת אליו בלי מילים. אז התגברתי על זה מהר".
באותה שנה, לאחר פנייה של ראש עיריית חיפה אבא חושי לאביה להעתיק את מקום מגוריו לחיפה, מתוך רצונו ליישב בעיר אנשי רוח ותרבות, עברה המשפחה לעיר. "גרנו בבית יחד עם משפחת פליטים מהשואה, והמון אומנים הגיעו לבקר אצלנו בבית", היא משחזרת. "ההוויה הזו, של יצירה ומוזיקה, הגיעה אליי לא באופן יזום, מתוך הבית שבו גדלתי, ומאוד אהבתי את זה".
השאיפות של אור בילדותה לא היו להיות משוררת, אלא רקדנית בלט. "למדתי ריקוד אצל המורה למחול ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן, וכשהייתי בת 16 היא זימנה את אמי לפגישה ואמרה לה: 'אני חייבת ליידע אותך שבתך לא תוכל להיות בלרינה כי היא גבוהה מדי'. זה היה שיברון לב גדול עבורי", היא אומרת.
הישועה הגיעה כשראתה בעיתון מודעה על בית הספר לאומנויות הבמה בית צבי ברמת גן. "עוד לפני שהצטרפתי לבית צבי שיחקתי בהצגות בתיאטרון חיפה שבהן השתתפתי, למרבה האירוניה, בתור רקדנית. הבמה והמשחק משכו אותי והחלטתי לשכנע את הוריי לרשום אותי לבית הספר", נזכרת. "בשל המרחק, הייתי צריכה לעבור לגור לבד ברמת גן. הייתי בת 17 ואמא שלי שכרה לי שם חדר. נפתח בפניי עולם חברתי חדש לגמרי. הייתי ילדה טובה ועצמאית, והרגשתי מאוד חופשייה להיות רחוק מהבית שהכרתי. בבית צבי נפתח ערוץ נוסף ליצירתיות שלי והבנתי שאני רוצה להיות שחקנית".
אל רמת גן הגיעה בתור "שמרית אור". "בכניסה לבית הספר בחיפה קיצרתי את השם מ'אורלנד' ל'אור', לבקשת המנהל שביקש מהתלמידים לעברת את שמם", היא מסבירה. "היה לי מאוד קל להיקרא 'אור', וזה פתר לי, בדיעבד, בעיה שהייתה עשויה אולי להגיע אחר כך, כשהתפרסמו שיריי, עם שני 'אורלנד' ברדיו".
עם סיום לימודיה שיחקה אור שנה אחת בתיאטרון הקאמרי והשתתפה בגרסאות המקוריות של מחזות הזמר "עוץ לי גוץ לי" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר": "זה היה משוש כל חלומותיי באותה תקופה, הרגשתי שאני מגשימה את עצמי, וזו הייתה פריצת דרך עבורי".
הרגע שבו הכל השתנה הגיע ב-1969, עם צלצול הטלפון בביתה. על הקו היה שלום חנוך. "הוא סיפר שהקים עם בני אמדורסקי וחנן יובל את השלושרים, ואמר שהוא רוצה לשלוח לי שני לחנים שאכתוב להם מילים". מהשיחה הזו נולדו "צרות טובות", שהפך ללהיט של השלושרים, ו"איזידור", שהשלושרים ויתרו עליו אבל זכה להצלחה גדולה בביצועה של שולה חן. הפזמונים באו לה בזה אחרי זה. באותה שנה כתבה לראשונה לפסטיבל הזמר והפזמון את "לילה בהיר", שביצע יהורם גאון.
אחד משיתופי הפעולה המוצלחים ביותר שלה היה עם גלי עטרי. ב-1972 כתבה לה את שירה הראשון, "יש לך שמש", שהצליח מאוד ביפן. כעבור שש שנים כתבה לה את "נסיך החלומות", שידוע בשם "ולנטינו". "לא כל כך ידעתי את סיפורו של רודולף ולנטינו, כוכב הסרט האילם, שמת בגיל 31, אלא שמעתי עליו מאמי", אומרת אור. "נשאלתי לא פעם מה לו ולפרדס קלמנטינות, אבל זה פשוט חרוז עם שמו".
השיר הכי מפורסם שכתבה לעטרי, במסגרת להקת חלב ודבש, היה "הללויה", שזכה במקום הראשון באירוויזיון שנערך בירושלים ב-1979: "בשנת 1977 הזמינה אצלי רשות השידור שיר שייצג את ישראל באירוויזיון. השיר 'ולנטינו', שכתבתי למטרה הזאת עם קובי אשרת, נפסל בתואנה שהוא נשמע לועזי מדי מכדי לייצג את ישראל.
לכן, לקראת פסטיבל הזמר כעבור שנה, שהיה למעשה קדם-האירוויזיון הראשון, החלטתי לכתוב שיר שיצלח אצל השופטים ובאותה מידה יצוד את האוזן האירופית. באיזה צהריים פתאום בא לי 'הללויה'. 'מצאתי!', אמרתי בטלפון לאבא שלי כמו ארכימדס בשעתו. 'אין טובה ממך!', הוא הגיב. כשהתקשרתי לבשר לקובי אשרת, הוא סיפר שהיה לו לחן שהתלבש בול על המילים שלי.
אם כן, היה לנו שיר וגם מבצעים - הכל עובר חביבי - אבל באורח פלא 'הללויה' לא התקבל באותה שנה, שבה 'אבניבי' זכה גם באירוויזיון. כעבור שנה, שלמה צח החליט להגיש שוב את השיר, חביבי ויתרו ובמקומם הורכב הרכב דומה: סולנית - גלי עטרי, ושלושה בחורים - שמוליק בילו, ראובן גבירץ ויהודה תמיר. אני נתתי להם את השם 'חלב ודבש', שבתרגומו לאנגלית, 'מילק אנד האני' מאוד קליט".
שיר נוסף שכספי הלחין למילותיה וזכה להצלחה הוא "עוד תראי את הדרך", שהקליט בעצמו ב-1981. "בתקופה ההיא שכבתי בבית חולים עם חיידק מסתורי, שלרופאים לקח זמן לברר מהו", היא מספרת. "כחבר טוב, מתי בא לבקר אותי. כמתנה, הוא הביא לי קלטת ובה מנגינה יפהפייה. שכבתי שם ליד החלון, הקשבתי עוד ועוד למנגינה עד שיצא לי שיר נחמה שכתבתי לעצמי, כפי שזה מתבטא כבר בשם השיר".
בשנים האחרונות מצבה הבריאותי של אור אינו מיטיב עמה: ב-2001 עברה השתלת כליה, וביוני 2009 התגלה בגופה סרטן שד גרורתי בעצמות. מאז היא מטופלת ומצבה יציב. ״קיבלתי צ'אנס מחדש לחיים, ואני מציינת את זה בעיקר בשביל מי שמתלבט או בספק לגבי השתלת כליה, זה להרוויח חיים שלמים שלא הייתי שורדת אותם", היא אומרת. "הכליות שלי תפקדו 15%, שזה כלום. אני בוחרת לציין בכל שנה את ה-29 בספטמבר, התאריך בו קיבלתי את הכליה שלי בגיל 56, כי חשוב לי. לגבי הסרטן, טפו-טפו-טפו, אני במעקב כל השנים האלה, ונכון להיום הכל שקט. אני מטופלת בתרופות. תמיד טופלתי בכדורים ולא בכימותרפיה. So Far So Good. אני ממשיכה להגיד תודה על כל רגע".
לאחרונה חזרה להתניע מחדש את המופע שלה לצד המוזיקאי, הפסנתרן והזמר עדי צ'זרה, בו היא לא רק מספרת על שיריה ושירי אביה, אלא גם שרה חלק מהם. "זה מופע אינטימי ומרגש", היא מתארת. "הקהל שר איתנו ולוקח חלק פעיל בערב, וזה נהדר. יש בזה משהו מחיה״.
התרעות פיקוד העורף