ופה צריך להגיד את האמת: אם טיילור סוויפט הייתה ישראלית, אני לא מאמין שהייתה לה בכלל הזדמנות להצליח כאן. האוזן הישראלית מחפשת משהו אחר לגמרי - יותר פלפל, יותר ישיר, יותר חד. אנחנו רגילים לזמרות שכבר בבית הראשון שופכות את הלב, יורות את המסר ישר לפנים, בלי לפחד להישמע דרמטיות או בוטות. אצל טיילור הכל הפוך - עדין, מעודן, ניואנסי, כמעט תמיד בין השורות. זה יפה, כן, זה מלטף, אבל זה לא מתאים לאקלים התרבותי שלנו.
ועדיין, צריך להודות שהיא יודעת לפתוח חזק. "The Fate of Ophelia" הוא שיר מצוין: פופ שובבי עם רפרנס כבד לאופליה מהמלט. השילוב בין הסיפור הטרגי של אישה שנחנקה במבנים פטריארכליים לבין לחן קליל עובד מצוין. גם "Elizabeth Taylor" ממשיך את הקו הזה - בלדה קליטה עם שימוש באייקון הוליוודי כדי לשאול שאלה פשוטה: האם האהבה שלי תוכל להיות נצחית כמו יהלום? אלה הרגעים שבהם טיילור מזכירה למה היא האמנית הכי גדולה בדורה - כי היא יודעת לקחת סמל מוכר ולספר דרכו סיפור אישי.
אבל ברגע שעוברים לאמצע האלבום, הכל נחלש. "Opalite" נשמע ילדותי, "Eldest Daughter" מרגיש כמו פיהוק מתמשך, ו-"Father Figure" מתפרק לקיטש שממש קשה לבלוע. גם "Ruin the Friendship", שנוגע באובדן, עובר ליד בלי להשאיר חותם. זה החלק שבו האלבום הכי מאבד אותך - בסדר, אבל שטוח.
ובסופו של דבר, התחושה נשארת אותה תחושה: The Life of a Showgirl הוא אלבום חביב, מהוקצע, עם כמה הברקות פה ושם, אבל בלי בשורה. זה פופ נעים שעושה לך טוב ברקע, אבל לא כזה שיישאר איתך באמת. מעריצי טיילור יאהבו אותו וימצאו בו את כל הניואנסים שהם רגילים לחפש. אבל בשבילי, ולדעתי גם בשביל האוזן הישראלית - זה לא מספיק. כאן אנחנו מחפשים פלפל, דרמה ומסר ישיר. טיילור בחרה שוב בעדינות, וזה יפה - אבל זה גם מה שהופך את האלבום הזה לאחד שחולף ליד האוזן.
התרעות פיקוד העורף