בצורה הכי ראויה שיש, טקס המשפחות של השבעה באוקטובר שהפיקה תנועת קומו הראה בדיוק את זה - זה לא עוד תאריך ציון, זה יום של כולנו. הטקס התחיל בדקת דומייה. הקהל קם על רגליו, אני מסתכלת סביבי, מחכה לצפירה, ומיד מבינה כמובן שהיא לא תגיע. רק שקט מחריש אוזניים. שקט של כאב ותקווה כאחד. במציאות בה הממשלה מוותרת על עשיית טקס זיכרון בתאריך עצמו, התכנסות של מאות אלפי אנשים ששותקים ביחד זו אמירה.
כל כך הרבה סיפורים, כל כך הרבה אנשים. אני מסתכלת על המסך ואומרת לעצמי, איך עברו שנתיים, שנתיים, ואנחנו אפילו לא קרובים ללהכיר את כל הסיפורים. בכלל לא מבינים כמה קרה באותו יום. כמה עוד יש לנו לשמוע.
ביום יום שלנו, אנחנו עדיין מרגישים את אותו היום הזה. כבר כמעט קשה לזכור איך נראתה המציאות לפני שהרחובות שלנו התמלאו תמונות דוממות של אנשים שמתחננים לחזור הביתה, או סטיקרים של צעירים יפיפיים שנתנו למדינה כל אשר יכלו לתת. חלקנו חזרנו לאיזו שהיא שגרה שאין בה שום דבר רגיל, אבל חלקנו עדיין ממש חיים את השביעי כל רגע.
אין צורך כמובן להסביר, כי היום זה צריך להיות כבר ברור מאליו, שגם משפחות החטופים עדיין חיות את אותו יום נורא. מי שמחכים לבשורות כבר שנתיים. החטופים שלנו הוזכרו במהלך הטקס כמעט בכל מקום. מתפללים לשובם. הקהל צעק "עכשיו", והמשפחות הניפו את תמונות אהוביהם.
הטקס היה בנוי כמו שביל מפותל. בתחילתו הוא היה עצוב מאוד, הזכיר לנו מה היה באותו יום, את הסיפורים, את הפחד, האימה. אחר כך סיפר לנו על האנשים. על מי שיצא לרקוד ולא חזר, על מי שיצא לקרבות ונתן את חייו למען שנוכל לחיות פה. אחר כך, בעדינות מופתית, התמקדו במי שנשאר מאחור. מי שאיבד את היקר לו מכל.
"זה לא מה שרצינו" אמר שימריז, "אבל זה מה שנפל בחלקינו". וזו האמת. הכואבת והמרה. אבל אם מכיוון הפוליטיקה מפמפמים לנו שאנחנו דור הניצחון, אז הניצחון האמיתי יהיה לעשות בדיוק מה שסיפרו לנו עליו בטקס המשפחות. הניצחון יהיה להתאחד, לבנות מחדש, להיות ערבים זה לזה תמיד, ולהחזיר את כולם הביתה. עכשיו. אתמול.
התרעות פיקוד העורף