עד שצימח את שערו וחצה את הכביש מעולמם הממוסד, הצפוד והמסורתי של זמרי קאנטרי שגרתיים שהמקסימום שמותר לך להיות בו הוא שיכור, היה ווילי נלסון מחבר שירים נחשב שהזין זמרים בלהיטים גדולים, אך כזמר בעצמו, דרכו אל התהילה השתרכה לאיטה. הוא ניגן בגיטרות רבות, כולל חשמליות, מודלים שונים של פנדר וסטלה. האחרונה הייתה בולדווין אקוסטית שאותה הניח ערב אחד אחרי הופעה על הבמה ו"איזה שיכור דרך עליה", אומר נלסון. על פי חזותה המרוסקת הייתה הבולדווין טוטאל־לוס; מה כבר אפשר לעשות עם גיטרה מעץ דק ורך שמגף וגבר כבד בתוכו ננעץ בה וחתך אותה כמו הקרחון את הטיטניק. ועדיין התעקש נלסון הסנטימנטלי ששני אנשי צוות שלו ייקחו את הבולדווין לחנותו של שוט ג'קסון.
בדיעבד הסתבר שנלסון לא היה משועבד לבולדווין. צווארה היה עבה וכבד מדי, אבל נלסון אהב את הצליל שהפיק מהפיקאפ החשמלי שלה, מודל עתיק של פרימסטון עם שישה חיישנים קראמיים. שיחת הטלפון בין ג'קסון ונלסון עלולה הייתה להיות קשה; כיצד מספרים לנגן גיטרה שאהובתו נפטרה על שולחן הניתוחים; אבל ג'קסון מצא שנלסון היה הגיוני ובן שיחה נוח לחלוטין ומאוד לא היסטרי ולכן הזכיר, באופן אגבי לחלוטין, שיש לו בחנות מרטין N־20. אם נלסון מעוניין, הוא יכול להעביר את הפיקאפ מהריסות הבולדווין למרטין החדשה.
כל אוהב גיטרות השווה את משקלו במיתרים, יודע שמרטין היא היצרנית הנחשבת והמוערכת ביותר של גיטרות אקוסטיות עם מיתרי מתכת. ה־N־20 נוצרה לראשונה ב־1968 עם מיתרי ניילון (או גידים), ניסיון ראשון של מרטין לשים רגל בשוק של הנגנים בסגנון הספרדי המכונה לעיתים פלמנקו. עם נציגיו בחנותו של ג'קסון ובלי שראה אותה במו עיניו, שאל נלסון כמה זה יעלה לו. המחיר הוא 750 דולר, ענה ג'קסון, ולי זה עולה יותר. "בדיוק קניתי סוס ב־750 דולר", ענה נלסון, "דווקא מתאים לי".
הוא קנה את הגיטרה מבלי שראה אותה. כאשר חושבים על גיטריסטים מיתולוגיים שנלסון נמנה עימם ועל הגיטרות שלהם שאיתן הם מתנים אהבים באולפן ההקלטות ועל הבמה, לא עולה על הדעת שאריק קלפטון, ניל יאנג, ג'ימי הנדריקס או ג'ימי פייג' קנו את הגיטרות שהגדירו אותם ואת הצליל שלהם והיו חלק מהאופן שנצרבה דמותם בתודעה שלנו - בטלפון. בלי לראות, בלי להחזיק, בלי לנגן ובלי ללטף. אבל זה כנראה ההבדל בין נלסון ושאר העולם.
לגיטרות עם מיתרי ניילון יש צליל עגול, עמוק ועשיר, צליל אחיד למדי שאינו מייחד אותן. כדי לגרום לגיטרה עם מיתרי ניילון להישמע שונה, עליך להיות גיטריסט שונה. עליך למצוא את המקום המאוד מסוים בגיטרה שבו אתה רוצה לפרוט כדי להפיק צליל נמוך ובוצי לצד צליל של פעמוני זכוכית. את העדפתו והשכלתו כנגן גיטרה לא חייב נלסון למסורת הרוק'נרול שבתוכה גדל, וגם לא למסורת פורטי הקאנטרי והבלוגראס הגדולים.
קשה יהיה להגן על הטענה שנלסון גיטריסט טוב יותר מווטסון, לכן יש להסתפק בהגדרה "אחר". את הכשרתו כנגן חייב נלסון לאהבת חייו המוזיקלית ג'אנגו ריינהרט, הבלגי ממוצא צועני שקידם את גיטרת הג'אז בשנות אור בשנות ה־30 בפריז. כאשר נלסון הסתגר בחדרו במשך שנים - כמאות גיטריסטים גדולים לפניו ואחריו - הוא ניגן את "Nuages", נעימה אינסטרומנטלית מלנכולית מאת ריינהרט שהייתה פופולרית בצרפת תחת הכיבוש הנאצי.
כאשר החלו החיים מתנכלים לנלסון, אחד האנשים האהובים באמריקה ומי שנחשב לאוצר טבע שלה וכך יירשם בהיסטוריה, טריגר לבדה שרדה את המכות והטרגדיות שהִכו בו. ביתו נשרף, הוא התגרש, בנו בילי התאבד ומס הכנסה עלה עליו וקבע שהחוב ההיסטורי של נלסון לקופת האוצר האמריקאי עומד על מיליונים. בעת הפשיטה המפורסמת של גיסות המס על ביתו, שבה הוחרם כל רכושו, טריגר לבדה נותרה לו. היא הייתה נעולה במחסן נידח שהפושטים לא טרחו לבדוק. נלסון, שהיה בעת הפשיטה בהוואי, קיבל את טריגר לחיקו מידי בתו שמילטה אותה.
זמר קאנטרי שמנגן עם מפרט בגיטרה עם מיתרי ניילון המחוברת למגבר עתיק. זמר בן 92 הידוע בעיקר בקולו המיוחד והשירים האלמותיים שכתב, הגורמים להזניח את הווירטואוזיות שלו כגיטריסט. בעיקר משום שכך אינה נראית גיטרה המבקשת להעיד על מיומנותו המוזיקלית של בעליה. זה דבר אחד כאשר קלפטון או יאנג מתיישבים לפרק האקוסטי בקונצרט עם מרטין אקוסטית עם מיתרי מתכת מהסדרות היותר פופולריות כמו D־45 או D־28.
בעוד בגיטרות חשמליות יתקיים תמיד הוויכוח בהבדל הצלילים ביניהן, בין הצליל הצרוד והמלוכלך של גיבסון לס־פול לזה החד והנקי של פנדר סטרטוקסטר, אין ממש ויכוח בדבר עליונותה של מרטין אקוסטית על פני גיבסון. די אם תבדקו באיזו מהשתיים מנגנים זמרים האהובים עליכם כדי לזהות את יתרונה של מרטין. קלפטון, דילן ויאנג ירימו קודם מרטין אקוסטית, אף שיאנג בהיותו יאנג, לא יוותר על גיבסון אקוסטית גדולה, שמנה ובלונדינית כדי להבהיר עד כמה דקדקן הוא בבחירתו.
נלסון אוהב את החור ואינו מרשה לסתום אותו. לטעמו הוא חלק מהצליל המיוחד. זיעה מהיד, מכות קשות ונלסון הממולל את החור, הולכים ומרחיבים אותו. הגיטרה מרוחה במאות שכבות של לכה שקופה. מכיוון שהיא כה סדוקה ומחורצת, במבט מקרוב היא נראית כסוג לא מוכר של מחלת עור קשה ותוקפנית. לפעמים נדמה שרואים את החור מתרחב במהלך ההופעה.
למרות המפרט השטוח שאחוז בידו, הוא עושה שימוש רב באצבע אמצעית עירומה שבה הוא פורט את תשובת הגיטרה לנעימת השיר. נגינתו היא כמו קול שני המשתלב בקולו בסגנון המזכיר את הסימביוזה של רוברט ג'ונסון עם שיריו. נלסון מנגן בהברות ובמשפטים המזכירים יותר את הוויבראטו הג'אזי של ריינהרט מאשר רוק'נרול או קאנטרי. הוא מנגן שאינו שר ושר שאינו מנגן, עובדה שאינה דווקא עדות שאינו יכול ללכת וללעוס מסטיק באותה עת, אלא סוג של קשב והחלטה עקרונית.
ההפרדה הזאת משאירה רווחים גדולים בדיבורה של הגיטרה והופכת כל קטע שנלסון מנגן לסולו בהגדרה. נלסון נוטל את קטעי הסולו שלו בהתלהבות כמעט אלימה ותוקף את טריגר המסכנה ביד ימין הנעה לאורך כל הצוואר וכמעט שאינה חונה בראשו. הוא כמעט לא מנגן אקורדים, וגם כאשר אצבעותיו מסודרות באקורד, הוא מפרק אותו לסולו.
כאשר הוא מעלה מולו גיבורי גיטרה כקלפטון או ריצ'רדס, שחלק מהשיר בנוי על החלפת רפליקות, יתמוגגו המקצוענים מקטעי הסולו שלו אולי טיפה יותר ממה שהמציאות מחייבת. אצל קלפטון יודעים מתי הוא רווה נחת מבן שיחו; הוא מחייך בנדיבות נבוכה ומשתאה ופוסע צעד לאחור, לתת מקום. כך הוא עושה כשהם מנגנים יחד את "Night Life". נלסון מעקם מיתרים סדרתי והוא מותח אותם עד כמה שהוא יכול, שזה יתרונם של מיתרי ניילון. רגע לפני שהם ייקרעו משחרר נלסון מתח וזז למקום אחר בצוואר עם ריף בלוזי.
התרעות פיקוד העורף