"היא באה כמעריצה להופעות שלי, התחברנו, ומכיוון שכבר הייתי בשל להפוך לאבא והיא הייתה בשלה להפוך לאמא, הגענו להחלטה להביא את אליה לעולם. אחרי שאליה נולדה, דיאנה ואני גרנו באותה דירה בצפון תל אביב, ובהמשך באותו בניין. דיאנה ואליה גרו בקומה השנייה ואני בקומה הרביעית. כיום אליה, בן זוגה והנכדה שלי גרים בקומה למטה, באותו בניין. בעקבות הולדתה של אריה, אליה ואני החלטנו להפתיע את דיאנה לרגל יום הולדתה, ובנוכחות עשרה אנשים בבית, שלפתי טבעת ומיסדנו את הקשר בטקס נישואים צנוע, אינטימי ופרטי. אליה תכננה את הכל, וכשהיא פרסמה בטיקטוק 'ההורים שלי סוף-סוף מתחתנים', נהיה צונמי של תגובות".
אני שייך לכולם
בימים הראשונים נרתם כהן למאמץ המלחמתי. "בימים הראשונים של המלחמה לא הייתי מסוגל לשיר, הלכתי לנחם ולחבק את האנשים. כולנו היינו בשוק. אחר כך העמדתי סירים ובישלתי בלי סוף לחיילים האהובים שלנו", הוא אומר. "בהמשך הופעתי בפני מפונים, חיילים, פצועים, משפחות חטופים וגם בהלוויות. הבנתי שהקהל רוצה להרים את המורל עם שירים כמו 'אבניבי' ו'עולה עולה'. שם הרגשתי את הכוח החזק של המוזיקה וכמה השירים נותנים תקווה לעתיד טוב יותר".
לדבריו, תמיד היו לו קשרים עם פוליטיקאים בכירים. "חוללתי שינוי בשקט, באופן פרטי, בלי לפרסם את הדברים", הוא מספר ולא מוכן להרחיב יותר, רק מוכן לחשוף את התסכול הגדול שלו: "שלא הצלחתי להשפיע על הטיפול באומנים הוותיקים בישראל".
"זו כנראה הוראה שמקבלים זבי החוטם, הילדים שיושבים בוועדות הפלייליסט ומרגישים שהם שולטים בעולם. הם החליטו שאף שיר חדש של אומן ותיק לא יושמע, זה לא ייאמן. אנחנו במיטבנו, למה לא לתת לנו ולקהל שלנו את הקול שלנו? אני מופיע בלי סוף. אתה צריך לראות את השאפו שאני מקבל מהקהל לפני שאני עולה לבמה, ומה הקהל שואל אותי? למה אתה לא מקליט חומרים חדשים. אני מסביר להם שלא מאפשרים לנו, האומנים הוותיקים, להקליט שירים חדשים כי לא מתייחסים אליהם. זו בושה וחרפה, אבל החלטתי שאני לא נאבק בזה, זה לא לכבודי בכלל".
אהבת הארץ והשירה
יזהר ואחיו חופני, פיני וורדינה כולם זמרים. גם הדודים נשאו על גבם את המסורת המוזיקלית: איתמר כהן, לשעבר סולן להקת הנח"ל, ודוד כהן (דור), שחי ומופיע בארצות הברית זה עשרות שנים. "גדלתי למשפחה מאוד שורשית, שבה ארץ ישראל והציונות שימשו כחלק מהנשימה היומיומית שלנו", הוא מספר. "אהבת הארץ והזמר העברי הם חלק בלתי נפרד ממני ומכל אחיי. ההורים נתנו לנו את כל מה שהם לא קיבלו, שיעורי מוזיקה פרטיים והשכלה מוזיקלית מאוד רחבה, קצת מעבר לנדרש. כולנו ניגנו על כלי נגינה - גיטרה, אקורדיון, חלילית ופסנתר. היה ברור לי שזה המסלול שאליו נועדתי כל חיי".
בשנת 1970 התגייס כהן לצבא ובדומה לדודו, איתמר, ולאחיו, פיני, התקבל ללהקה צבאית. "לא הייתי צריך לעבור אודישנים כי עוד בנעוריי הופעתי ושרתי בפני חיילי צה"ל, כך שהייתה לי כבר את החותמת", הוא מספר. "מכיוון שהלהקה הייתה בין תוכניות, צורפתי לצוות ההווי של הנח"ל, שם שירתי יחד עם אחי פיני. די מהר קיבלתי את הסולו הראשון שלי, 'כל שהיה בינינו', שכבש את המקום הראשון במצעדי הפזמונים. תחשוב מה זה להיות בחור בן 19 עם להיט ברדיו שכל המדינה מכירה, הייתי צריך לשיר אותו שלוש-ארבע פעמים בכל הופעה".
כהן הפך לכוכב התוכנית של צוות ההווי ב-1971, וקולו בלט בו בין היתר גם בשירים "אוניית הסתיו" ו"הי דו די דו". הוא השתתף בתוכנית הבאה של צוות ההווי ("תוכנית 4"), שבה ביצע את הלהיטים "היונה" ו"בוקר טוב". "היינו הרכב מאוד מוצלח וזכינו בפרס כינור דוד ללהקת השנה", הוא מספר.
"שיא ההצלחה שלי בצוות הגיע כשאורי זוהר הזמין אותנו להתארח בתוכנית הטלוויזיה שלו 'ברוכים הבאים'. אריק איינשטיין היה אמור להיות הזמר המרכזי, אבל הוא לא יכול היה להגיע והקפיצו אותי לשיר שני שירי סולו. שרתי את 'שני שושנים' וגרסה אנגלית לשיר 'גלבי' בשם 'Illusions' שהקלטתי במסגרת אזרחית בזמן השירות הצבאי. זה היה אסור אבל העלימו עין, כי אהבו אותי. הגרסה שלי ל'גלבי' תפסה כאש בשדה קוצים. חוללתי מהפכה, זה היה פורץ דרך, לא מיזגו עד אז בין פופ למוזיקה תימנית. תמיד רציתי להביא דברים מיוחדים, בלתי שגרתיים, לתעשיית המוזיקה המקומית. הבאתי ויז'ן אחר, גם בלבוש, גם בסאונד, גם בצורת ההופעה".
ב-1973, במהלך חופשת השחרור שלו, הצטרף כהן לצוות המחזמר "לילי גם", שכתב אהוד מנור, הלחין מתי כספי וביים צדי צרפתי. כהן שיחק בתפקיד ראשי במחזמר, שהועלה בתיאטרון חיפה. "המחזמר הזה היה שוס רציני, כל השמנה והסולתה של עולם הבידור המקומי הגיעה לראות את ההצגה, אבל היא ירדה די מהר בגלל קהל דתי, שהתנגד לתכנים הנועזים והחושפניים שהוצגו בה", הוא אומר.
באותה שנה ביצע כהן את טבילת האש הממלכתית שלו, כשהשתתף באירוע הזמר המרכזי של המדינה, פסטיבל הזמר והפזמון: "ביצעתי את 'שיר כלולות' אל מול הוריי, שישבו בקהל, וזה היה רגע מצמרר מבחינתי. הייתי משוכנע שכל רגע אני הולך לשכוח את השורה הבאה מרוב התרגשות, אבל הגאווה בעיני אבי ואמי נסכה בי את הביטחון לצלוח את זה. זה היה חלום שמתגשם, ועד היום אני מכניס זוגות לחופה עם השיר הזה, שאולי לא זכה במקום הראשון אבל הפך לקלאסיקה. יום למחרת הפסטיבל, ששודר בטלוויזיה עם 100% רייטינג, לא יכולתי ללכת ברחוב. כולם זיהו אותי".
בתקופת מלחמת יום הכיפורים הופיע כהן במוצבים השונים, וכן הקים עם מרגלית צנעני, אסתי כץ ורזי אמיתי את רביעיית "הכנופיה", שביצעה שירים שהלחין, בהם הלהיט "על הכיפאק", שנכלל בתקליט שירי מלחמת יום הכיפורים.
הוא הפך לזמר מבוקש: הוא השתתף בשנת 1974 בפסטיבל הזמר המזרחי עם הלהיט "ירושלים האחרת", יצא לסיבובי הופעות בחו"ל והקליט שירים פופולריים, בהם בולטים במיוחד "ניגונה של השכונה" ו"בדידות". "השיר 'ניגונה של השכונה' נולד במהלך סיבוב הופעות בינלאומי עם צוות פסטיבל הזמר החסידי שבו הייתי חבר", הוא מספר. "במהלך הסיבוב התחברתי לעוזי חיטמן, שכתב והלחין לי את השיר הזה".
את הקרדיט להקלטת השיר "בדידות" הוא זוקף לזכותה של חברתו, הזמרת אילנית. "אילנית הייתה בצרפת בהופעה של סרז' לאמה, והיא שמעה אותו שר את 'Je Suis Malade' ואמרה לעצמה: 'זה שיר שיזהר כהן צריך לשיר'", הוא מספר. "היא הלכה לחנות תקליטים בצרפת, קנתה את התקליטון והביאה לי אותו כשחזרה לארץ. ישבתי עם המשורר משה בן שאול והוא תפר את השיר במיוחד עבורי. כשהוא יצא לרדיו זה היה כמו פצצת אטום".
בשנת 1978 הוזמן כהן להשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון, כשהפעם קיבלה ועדת רשות השידור החלטה תקדימית: השיר שיזכה בפסטיבל ייסע לייצג אותנו באירוויזיון בפריז. אהוד מנור ונורית הירש, שיצרו את השיר "אבניבי", הזמינו את כהן לבצע את הסקיצה לשיר. "אני זוכר שהגעתי לבית של נורית והיא השמיעה לי את השיר על הפסנתר. נדלקתי מיד, הרגשתי שהוא יהיה להיט", משחזר כהן. "כבר אז ראיתי את הוויז'ן של התוצר הסופי על הבמה".
אל כהן שודכה להקת הליווי "אלף בית", והשיר, שנטה לכיוון הדיסקו-פופ, סגנון שהיה חדשני אז בפסטיבל, גבר על שירים כמו "בלב אחד" של חדוה עמרני, "נסיך החלומות" ("ולנטינו") של גלי עטרי ו"תן לי כוח" של אריאל זילבר - וקטף את המקום הראשון.
באירוויזיון עצמו זכה "אבניבי" במקום הראשון, והביא לישראל זכייה ראשונה היסטורית בתחרות הזמר הבינלאומית היוקרתית. "הייתה לי תחושה שנזכה", מגלה כהן. "כולם אומרים שבאירוויזיון מעורבת פוליטיקה, אבל הניצחון שלנו מוכיח ששיר טוב וביצוע טוב יכולים לנצח את הפוליטיקה. אני לא יודע אם אי פעם אפשר יהיה לשחזר דבר כזה. זה היה ניצחון של דוד על גוליית מכל הבחינות. מאותו רגע הכל השתנה. כל העיתונים דיברו על הניצחון הגדול של ישראל, והתדמית שלנו השתנתה מגלותית לתדמית צעירה, תוססת ואנרגטית. זה פתח את הדלת לניצחונות הבאים של ישראל באירוויזיון".
חמש שנים של חרדה
"מי שהצילה אותי הייתה חברתי הטובה, דבורה בקון, עליה השלום. היא הייתה חברה טובה מאוד של אח שלי, חופני, ויצא שהתקרבנו מיד. היא הייתה לידי כל הזמן, 24 שעות ביממה, לא זזה ממני מטר, סייעה לי להתמודד עם התקופה הקשה ביותר שעברתי. רתמה את כל חייה כדי לעזור לי לעמוד על הרגליים מחדש, והצליחה. בדיוק כשהתחלתי להתאושש היא נהרגה בתאונת דרכים. הרגשתי כאילו כיבו את האור בעולם. זה היה טראומטי".
כשהתאושש, כהן החליט להתמודד עם פחדיו ויצא לייצג אותנו בפעם השנייה באירוויזיון 1985 עם השיר "עולה עולה". הפעם הסתפק במקום החמישי. "היה חשוב לי להשתתף בתחרות כדי להוכיח לעצמי שלא יקרה לי כלום אם אעבור שוב את החוויה הזו", הוא מסביר. "אולי טוב שלא זכיתי, לך תדע מה היה קורה לי אם הייתי זוכה. בכל מקרה, העדפתי למקד את הקריירה שלי בארץ, כי אם הייתי נשאר להופיע ולהקליט בחו"ל, עם ההצלחה שהייתה לי אז, הייתי גומר כמו מייק ברנט, שסיים את חייו בקפיצה מהחלון".
"נחום שלף סקיצה של 'כמו ציפור מטורפת' עם טקסט באנגלית בביצוע הזמר טוני בנט. נחום חשב שהשיר מתאים לי, והסכמתי איתו לחלוטין. התחברתי אליו מיד. כשהגעתי להקלטה באולפן, אמרתי לטכנאי להריץ את ההקלטה, שרתי ובזה נגמר הסיפור. אחרי רבע שעה קובי הגיע לעבוד. אמרתי לו: 'קובי, אני חושב שהשיר מוכן'. הוא צחק ואמר: 'תפסיק לצחוק, בוא נתחיל לעבוד'. אמרתי לו: 'תקשיב'. הוא הקשיב, סגרנו את האולפן והלכנו הביתה. השיר הוקלט בטייק אחד בלבד".
מאז ועד היום כהן ממשיך להופיע ולהקליט. לפני כחמישה חודשים הוציא את "משנים את התדר", שכתב גל שריג והלחין ינון חסון, שעוסק במצב המדינה. "הקלטתי שלושה שירים חדשים, וזה אחד מהם. שיר יפהפה שכולל טקסט אופטימי לעתיד שלנו. חבל לי שלא מנגנים או משמיעים אותו", הוא אומר.
התרעות פיקוד העורף