ואז הגדיל לעשות והוסיף את הפסקה הבאה: "במשך שנים ארוכות הייתי אחד מני רבים שדיברו כנגד חוסר הצדק והסבל שנגרם לעם הפלסטיני. ועדיין, כשמתקפות ברוטליות מתרחשות כנגד יהודים או ישראלים, דוגמת 7 באוקטובר או בבית הכנסת במנצ'סטר, זה מאוד חשוב עבורנו לדבר באופן פומבי ולגנות גם אותן".
בסוף אוגוסט הוא גם פרסם סרטון שבו ביטא את תמיכתו במצעד שהתקיים במרכז תל אביב וקרא לסיום המלחמה בעזה, עסקה כוללת ושלום צודק. והביע את שמחתו מכך שבמצעד ישתתפו מפגינים "ממקומות שונים של החברה, בעלי השקפות שונות, המתאחדים סביב רעיון אחד".
ליתר דיוק, המצעד נערך מטעם ארגון יהודי-ערבי בשם the peace partnership, הכולל גופים כמו חד"ש ושוברים שתיקה. ואני לא לגמרי בטוח עד כמה גבריאל שולט באמת ברזי הפוליטיקה והחברה הישראלית, ומבין שמדובר בהתארגנות שולית למדי - מבחינה מספרית, או באספקטים של השפעה רחבה. ועדיין - כוונותיו טובות. והוא מדגיש כל הזמן את הצורך באיזון בין הצדדים.
זה אגב בדיוק מה שקרה ב-1994, כשאחרי שנים של סירוב להופיע בישראל גבריאל התרצה, בתנאי שיערוך גם מופע במצרים. איזון, כבר אמרנו. אלא שברגע האחרון המצרים לא נתנו אישור למופע שאמור היה להתקיים בסיני, והוא הועבר לנמל אילת. כשבקהל נכחו, כמובן, כמעט רק ישראלים.
ממילא כרטיס למופע כזה היה הרבה מעבר למה שפלאח מצרי ממוצע היה מוכן להוציא - בהנחה שהכיר בכלל את "sledgehammer". למופע שלו בפארק הירקון, שהתקיים כמתוכנן, כבר הגיעו רבבות מעריצים ישראלים שידעו כל מילה.
אפשר לסלוח לגבריאל על התמימות, ועל הניסיון המתמיד לצאת בסדר עם כל הצדדים. כמי שלחם לאורך שנים בשלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, למשל, הוא מזהה את הפלסטינים כצד החלש והנרמס שיש לסייע לו (וכאן יש לציין שהוא מעולם לא האשים את ישראל באפרטהייד, גם כשמתח עליה ביקורת קשה).
התרעות פיקוד העורף