אלא שהפעם התחושה היא שסטטיק נשאר באזור הנוחות המוזיקלית שלו, כמעט עד כדי מאפייני "העתק-הדבק": אותם ביטים, אותה גישה טקסטואלית, אותם סיפורי לב שבור שמטופלים במהלכים שכבר שמענו ממנו לא פעם. מצד אחד - אפקטיבי; מצד שני - לא מרגש או מעניין בעליל.
ובכל זאת, יש כאן פוטנציאל ללהיטים. "פלייליסט של שבורים" הוא אולי השיר הבולט ביותר - חזק, מהודק, מאופיין בפזמון שנכנס לראש ומסר שלא צריך פירושים. גם שיר הנושא, "קעקועים", והקטע הקצבי "בוסית" מוכנים מראש לפלייליסטים של תחנות הרדיו. "בוסית" בפרט נשמע כמו אח צעיר ל"רונדלים" מאלבום הסולו הראשון של הזמר - מוכר מאוד, כמעט קרוב מדי. במובן הזה, סטטיק עדיין מחזיק בעט הפופולרי שלו, אבל לא מנסה לגוון את הקו גם כשהקהל כבר מחפש שינוי.
הבחירה של סטטיק להמשיך לספר את סיפור הפרסונה שלו - זה שצועד תמיד על התפר שבין פגיעות רגשית לדימוי חזק וסקסי - מתחילה לעייף. הדימויים, התשוקה, שברון-הלב - הכל עובד, אבל כבר פחות חד. הקהל שגדל עליו בשלהי ימי סטטיק-ובן אל כבר גדל, והמציאות התרבותית סביבו התבגרה. להמשיך לשיר אותם סיפורים, באותה עטיפה, עלול להפוך את המוזיקה שלו לפחות רלוונטית, ובמקרים מסוימים - אפילו מעט פתטית.
וזה כל כך חבל, כי ברור לגמרי שמדובר באחד היוצרים הכי מבריקים בפופ הישראלי. סטטיק הוא מוזיקאי בעל יכולת כתיבה יוצאת דופן, אינטליגנציה רגשית ומוזיקלית גבוהה, כריזמה מחשמלת ומודעות להוויה התרבותית שהוא עצמו עזר לעצב. הוא כבר הוכיח שהוא מסוגל לפרוץ תקרות זכוכית ולהמציא מחדש את חוקי המשחק, אז למה להסתפק שוב בנוסחה המנצחת במקום לחרוש שבילים רעננים, מורכבים ואמיצים יותר? במעמד שלו - מותר ואף מתבקש להציב רף חדש.
לסיכומו של עניין, "קעקועים" הוא מיני-אלבום טוב, עשוי היטב, קליט ונעים להאזנה - אבל לא כזה שגורם לעצור, להתרגש או לצעוק "וואו". סטטיק נשמע כאן כמו סטטיק שאנחנו כבר מכירים, על כל הטוב והפחות טוב שבזה. והאוזן, שגם היא כבר מקועקעת משיריו, מחכה לשלב הבא - לזה שבו הוא לא רק מסמן דרך חדשה, אלא באמת יוצא אליה.
התרעות פיקוד העורף