השיר פרץ בן לילה לתודעה הלאומית, ולטרבלסי יש הסבר לכך: "קודם כל, הסיטואציה. כשאנשים שומעים את השיר, הוא מחזיר אותם מיד אחורה, כאילו פלאשבק. כל אחד זוכר איפה הוא היה כשרצחו את ראש הממשלה. אני רואה את זה בכל הופעה - אנשים בוכים, מתרגשים, חוזרים לאותו רגע. זה מדהים בעיניי. מעבר לזה, זה פשוט שיר יפה, מילים ולחן חזקים - ואני הוספתי את החלק הקטן שלי. 'הו, רב חובל' נתן לי מקפצה ענקית לקריירה. אין הופעה שלא מבקשים אותו, אפילו אם השיר בכלל לא קשור לנושא ההופעה. זה כוחו של שיר שהפך לקלאסיקה".
ועדיין, בעיניה, זהו קודם כל שיר זיכרון, "שעדיין מרטיט את הלב של מי שגדל על השיר. אולי הדור הצעיר רואה בו פשוט שיר אהוב, אבל בשבילי, ובשביל רבים אחרים, הוא תמיד יישאר מחובר לרגע הטרגי ההוא, לרצח רבין. לאבל. לאותו לילה שבו הכל השתנה".
כשכאב פוגש אחריות
לאחר הרצח, משהו במוזיקה הישראלית השתנה מהיסוד. האנרגיה הפרועה והנועזות שאפיינו את הרוק של ראשית שנות ה-90 הוחלפו בצלילים רכים, מהורהרים. אומנים רבים, מהבולטים בתרבות הישראלית, הפנו את יצירתם פנימה.
שלמה ארצי כתב ושר ב-1996 את "דוח רצח", שיר תיעודי כמעט, מעיני עד ראייה, של דור שנאלץ להביט בפצע בעיניים פקוחות: "ארבעה בנובמבר תשעים וחמש, נרצח... כנראה פעמיים, שתי יריות מאקדח של מתנקש. הלווייתו נערכה יומיים אחר כך, מטורף אחד ירה בו מטווח קצר, היינו בבית, ישבנו סתם ככה, אחר כך הלכנו לבכות בכיכר".
אביב גפן, שכבר הוזכר כאחד הקולות המזוהים ביותר עם אותו ערב גורלי, חזר אליו שוב בשירו "מרד הדמעות" (1996): "עכשיו, אחרי שכבר הכל נגמר, ועל דלת המדינה דופק לו האסון הבא, שורשי אלימות מושקים מתוך משפך דמים".
ב-2015, 20 שנה לאחר הרצח, הקדישה להקת הדג נחש את שירה "מה היה אם" לרבין, שיר שמביט אחורה אל הזיכרון אך גם קדימה אל תקווה: "ולחשוב שידעת איך לטעת תקוות". השיר, כמו רבים לפניו, מוכיח שהפצע לא נסגר, אלא הפך לחלק בלתי נפרד מהתודעה המוזיקלית של ישראל.
כהן מוסיף כי איינשטיין תיאר תחושת עייפות כללית, כמעט לאומית: "הוא אמר לי, 'זה לא רק אני, כל החברים שלי מרגישים ככה. אין כוח לשום דבר. לקחו מאיתנו את האור'".
לדברי כהן, איינשטיין התייחס גם לפרפרים שבשם האלבום: "'אנחנו אומרים פרפרים בבטן', הוא אמר לי, 'אבל אחרי רצח רבין - גם הפרפרים האמיתיים וגם הסמליים נעלמו. משהו בארץ מת'".
כהן רואה בטרנספורמציה של איינשטיין ביטוי רחב לשינוי שחל במוזיקה הישראלית כולה. "כל הסצינה עברה אז מהפך", הוא אומר. "אם במחצית הראשונה של הניינטיז הכל היה רוקיסטי, ציני, רועש - אז אחרי הרצח זה נהיה רך, מלנכולי, מכונס. בדיוק כמו ההבדל בין האלבום השני לשלישי של עמיר לב. הכל נהיה יותר איטי, יותר נוגה. זו הייתה כמעט ריאקציה לאבל".
לדבריו, גם המדיה באותה תקופה השפיעה עמוקות על הצליל של התקופה: "גלגלצ אז הייתה בשיא כוחה. עורכיה עיצבו את פסקול המדינה. הם רצו שירים רגועים - אז אנשים כתבו שירים רגועים. זה לא רק היוצרים, אלא גם מי שתיווך את המוזיקה לציבור. ככה נוצר מצב רוח לאומי מסוים. כשאתה שומע היום את 'לאן פרחו הפרפרים', אתה שומע לא רק את אריק איינשטיין - אתה שומע את ישראל של סוף הניינטיז, מדינה עצובה, מפוחדת, אבל גם אוהבת. זה אלבום שנכתב על לב של עם שלם".
שירה פוליטית בלי מסיכות
רצח רבין היה רגע מכונן גם בשירה ובספרות, אך באופן מפתיע, לא הרבה טקסטים נכתבו עליו ישירות. אחת מהתגובות המיידיות ביותר הייתה שירו של רוני סומק "כיכר מלכי ישראל. היום שאחרי", שפרסם יומיים אחרי האירוע. "הגעתי לכיכר, ראיתי את התופעה של הנרות שהודלקו שם, והרגשתי שאני חייב להגיב מיד", הוא מספר. "הראיתי את השיר למוזיקאי יאיר דלאל, והוא הלחין אותו אחרי יומיים". בשירו, סומק משקף את התחושות האישיות והחברתיות - כאב, בושה והלם, ומדגיש את החזרה לכתיבה ישירה, בלי מסיכות ומטפורות:
ויזלטיר, בשירו "התנצחות ישראלית", תיאר את הוויכוח סביב ההנצחה והוא מסתיים בדימוי של יריות באוויר וקול קורא: "ידינו שפכו את הדם הזה, שבוע טוב, שבוע טוב".
סומק ראה ביצירתו וביצירות האחרות תגובה קולקטיבית, רגע שבו הסופרים והמשוררים חזרו למרחב שבו ניתן היה "לכתוב שירה פוליטית בלי מסיכות". לדבריו, הרצח גרם לכך שהכתיבה הפוליטית הפכה לישירה, ולעיתים כמעט תוקפנית, תוך שהיא משקפת את האימה והבושה.
בין המערכות הספרותיות והטקסטים הקצרים, ניתן לראות רצף של ניסיונות להתמודד עם ההלם ולמצוא דרכי ביטוי: החל מהתגובה המיידית של סומק, דרך הסיפור הסימבולי של קרת ועד השירה הישירה והפוליטית של עוז וויזלטיר. כולן מראות כיצד התרבות הישראלית ניסתה לתרגם את הטראומה לחומרים ספרותיים, וליצור מרחב שבו ניתן להביט בעיניים פקוחות אל הכאב הלאומי והאישי.
לזייף את שיר לשלום
לצד הזעם והכאב שבאו לידי ביטוי דרך השירים והסיפורים, גם הסאטירה הישראלית השתנתה לבלי הכר. היא הפכה נועזת יותר, משולחת רסן, ביקורתית כלפי הפוליטיקה הישראלית והתמודדה ישירות עם הטראומה הלאומית.
המערכון צולם באווירה קשה. "זה היה יום קשה", סיפר בעבר הויברגר בריאיון ל"כאן תרבות". "לא צחקנו באותו יום צילום. נכנסנו לצלם את המערכון הזה כמו להיכנס למשהו שצריך 'לעשות אותו'. עשיתי שניים-שלושה טייקים'".
"כתבתי אז בשער האחורי של עיתון 'העיר'", מספר וייל. "יצא לי ליצור שם דמות בשם יגאל עמיר והוא ישב ו'דיבר' מין מונולוג כזה - זה היה בעצם המונולוג שממנו הדמות במערכון נולדה. הכתיבה באה לגמרי מהבטן, כתגובה אינסטינקטיבית לעובדה שהחברה הישראלית מיד הפכה את הרוצח למפלצת. כאילו, 'הנה - פתרנו את זה, זה הוא, הכל בגללו'. וזה פשוט לא נכון. הרצח הזה נבע מזרמים עמוקים בחברה הישראלית, לא מאיש אחד בלבד. יגאל עמיר היה איש נורמטיבי לחלוטין שעשה משהו לא נורמטיבי בכלל. לא איזה 'משוגע מהיער' - אלא חלק מאיתנו, מבשרנו. ניסיתי לכתוב מתוך המקום הזה את המערכון".
לדבריו, התגובות הראשונות היו קשות: "בהתחלה היו תגובות מאוד זועמות, כאלה שמענישות את 'המפלצת', אבל דווקא אהבתי את זה. אני חושב שסאטירה אמיתית צריכה לעורר תגובות נזעמות - זה סימן שהיא נוגעת".
וייל הדגיש כי "החמישייה הקאמרית" כלל לא נחשבה פוליטית לפני כן: "עד אז החמישייה הייתה כמעט אנטי-פוליטית, התעסקה בישראליות מהצד התרבותי, לא הפוליטי. אבל אותו מערכון שינה את זה מיד. מה שאפשר את זה היה חופש מוחלט שניתן לכותבים ולשחקנים. הייתה חומה סינית בין הכותבים להפקה - הם לא אמרו לנו מה לכתוב, ואנחנו לא אמרנו להם איך לבצע. כל שבוע הייתי שולח חמישה מערכונים, הם היו בוחרים שניים וזהו. בלי דיונים, בלי תיקונים. לא הייתה אפילו ישיבת מערכת אחת".
"היה ברור שזה רגע שיישאר", הוא אומר על שידור המערכון. "זה היה מפחיד - גם בגלל העוצמה של החיוך של רמי במערכון. רמי הביא לדמות הזו משהו מדויק: מצד אחד איש מקסים ואינטליגנטי, ומצד שני יש בו חדות שמפחידה. השילוב הזה יצר את הדמות - חיוך אחד, ומאחוריו כל האופל והשנאה".
על שאלת גבולות החופש האומנותי השיב וייל: "לא תפקידי לשים לעצמי צנזורה. יצירה, מבחינתי, דומה לחלום - אתה לא עושה צנזורה לחלומות שלך. אתה פשוט נותן להם לצאת".
אחריות קולקטיבית
האירוניה היא שהרצח עצמו, אותו אירוע טראומטי שהרעיד את המדינה, הוא זה שמציל את הגיבור מחשיפת בגידתו. דרך העדשה הסאטירית והאכזרית של דיין, הרצח הופך למראה המשקפת את ריקנותו המוסרית של השמאל הישראלי. "הסרט מפנה מבט סאטירי, ביקורתי ומלגלג - יש יאמרו גם אכזרי - על אובדן הדרך של השמאל הישראלי", מציין יונתן גת מאוניברסיטת תל אביב, חוקר ומרצה על גיבורי תרבות ישראלים.
"הדמות הראשית, שאותה מגלם דיין בעצמו, משתמשת בקיומן של עצרות השלום כאליבי לבילוי עם מאהבת מהצד. במילים אחרות, אומר דיין - השמאל בעיקר עסוק בעצמו, בהדוניזם ובעינוגיו העצמיים. הצדקנות של השמאל, טוען דיין, היא רק מופע של צביעות שמכסה על חיים ריקניים ומוסר קלוקל". לדברי גת, מדובר באמירה חתרנית במיוחד, משום שהיא מגיעה מיוצר שהיה מזוהה עם השמאל.
שנים מאוחר יותר, בשנת 2015, יצר הבמאי עמוס גיתאי את הסרט "רבין, היום האחרון", הפקה ישראלית-צרפתית יומרנית. הסרט מתאר את ימיו האחרונים של ראש הממשלה - לא דרך עיניו בלבד, אלא דרך מכלול של דמויות: שומרים, יועצים, עדים, עיתונאים ושופטים. גיתאי, אולי יוצר הקולנוע הפוליטי ביותר בישראל מאז שנות ה-80, ביקש לחשוף את הכשלים המערכתיים - מהסתה פוליטית ועד אוזלת ידם של גופי הביטחון.
גת רואה בקו הזה - מהמערכונים של "החמישייה הקאמרית" ועד הסרטים המאוחרים - ביטוי נדיר לראיית הנולד של האומנים בישראל. "רבים האמינו אז שדור הנרות שקם לאחר הרצח יוביל לשינוי, להרגעת הרוחות, לאחדות ולשלום", הוא אומר. "זה באמת היה נראה כך, אבל רק לזמן קצר. מי שזיהה שזו תקוות שווא - היו האומנים, שהתריעו כבר אז שהחברה הישראלית תלך למקומות רעים. במקום להקיא מתוכה את הקיצונים, היא תמליך אותם".
מדמיינים פתרונות
שגיא מדגיש את הגישה האידיאולוגית שלו: "אני יוצר אידיאולוגי, פוליטי וניסיוני. אני מנסה להשפיע על התודעה ולהציג מראה לחברה, להראות לה את מה שלא בסדר". לדבריו, רצח רבין והתגובות הציבוריות אליו שיקפו בעיניו את הצורך הדחוף של האומנות להתמודד עם הפוליטיקה והטראומה הלאומית.
שגיא מתאר את ההבדל בין יצירה מיידית לבין יצירה שמתבוננת מרחוק: "הזמן מקהה את הכאב ומאפשר נגיעה ביצירה בצורה יותר קומית, כמו שהיה ב'מי שחלם', למשל. הצופה יכול להכיל את האירוע בצורה אחרת, כי הצרה עדיין חיה, אבל מרחק הזמן מאפשר לפרש ולהשפיע על התודעה. אם אתה אומן שרוצה להשפיע, אתה מנסה לעשות את זה בכל דרך. רצח רבין שינה סדרי עולם, והשפעתו על התיאטרון ניכרת עד היום. אומנים מתמודדים עם הפצע הלאומי, מביאים יצירות שמאתגרות את הקהל לחשוב, ולעיתים אפילו מדמיינים פתרונות לשלום".
התרעות פיקוד העורף