רדא חזרה אחרי תקופה לא פשוטה, אישית, ציבורית, אולי גם רוחנית. השירים החדשים נשמעו כמו חיפוש פנימי אחרי מקום לנשום בו. האלבום נולד מתוך משבר, פרידה ואתגרים בינלאומיים, אבל גם מתוך חיבור מחודש לאמונה.
היא פתחה את הערב עם "Intro" בצלילים מהפנטים של גרוב עבה ובס חם ועמוק. אחריו הגיעה גרסה מדויקת ל-"Sinnerman", שיר שהוציאה לפני עשור, בגרסה שהחזירה אותנו אל מקורות הסול, ואז "Better Days", אחד השירים האישיים והחושפניים באלבום. רדא שרה על הילדות, על טראומה ואובדן תמימות, על תחושת הזרות גם כשמגיעים לציון (ZION). הפזמון החוזר "I know better days will come" לא נשמע כמו קלישאה אלא כמו שבועה, תקווה שמסרבת להישבר כמו מנטרה שעוברת ממנה אל הקהל שמילא את הבארבי.
כפי שהובטח בפרומו לקידום המופע, עלתה הזמרת המוכשרת אקו (ECHO) שהצטרפה לשיר "Trust" והוכיחה שמעבר לזה שרדא היא מוזיקאית ענקית, היא ממש חדה בבחירת האורחות והאורחים, כי משהו בחיבור ביניהן על הבמה היה סוחף. הסאונד והוייב של אקו הרימו והחמיאו לרדא ואחר כך היא המשיכה לביצוע מרקיד לשיר "קארמה".
מיד אחרי ירידתה של אקו מהבמה, אסתר המשיכה לביצוע של שירה האייקוני "Life Happens" ואחריו הגיע שיר שניצב במרכז המופע: "Party", שיר שכתבה והלחינה ונשמע תחילה כמו בקשה למסיבה או רצון לכיף קליל, אך חושף תחתיו עייפות מבדידות כרונית. "Tried it for too long" ו־"Just sick of being lonely" הם רגעי חשיפה נדירים, ובסופם מגיע קתרזיס. הצורך במסיבה הופך לקריאה לחיים. כשדניאל זמיר מצטרף עם סולו סקסופון עוצמתי, השיר נפתח לרוחניות כמעט מיסטית, במיוחד כשבסיום רדא משלבת את "משיח יבוא" בעברית. המסיבה הופכת לתפילה פנימית.
לאחר מכן שי צברי ומאיה בלזיצמן עלו לביצוע של "Compromise", בביצוע שהרגיש כמו שיחה בין שלוש נשמות שמצאו את אותו גרוב. לקראת הסוף, כל האורחים חזרו לבמה לביצוע משותף של "Feeling Good", והפכו את הסיום למעין מחווה של אחדות ותקווה משותפת.
היא לא סתם קראה לאלבום "ZION" במיוחד בתקופה הזאת ולמרות שזה יכול היה לגרום להשלכות שליליות מבחינת הקריירה הבינלאומית שלה וברור שבשם הזה היא מתכוונת למשהו רחב הרבה יותר. יכול להיות שמדובר במה שהיא כתבה בשיר "Better Days" וההבנה שגם כשמגיעים למקום המובטח, הנירוונה שלך, זה לא אומר שאתה חופשי ומאושר באמת.
לדוגמה בשיר "Road to Zion" של Damian Marley ו-NAS, ה-"ZION" שלהם מגיע מאמונת הראסטפארי ששם נמצא גן העדן ויש לעשות דרך ארוכה אליו וזה אינו מקום פיזי אלא מצב תודעתי, גן עדן פנימי שניתן להגיע אליו דרך מדיטציה, אמונה ומעשים טובים. במופע זה הרגיש שרדא מאמצת את הרעיון הזה כאשר היא גורמת לקהל לשמוע את הדרך שהיא עברה עם האלבום באמצעות מוזיקה כמעט מדיטטיבית. ZION שלה הוא גם מולדת, גם שאיפה וגם ריפוי.
בסוף הערב, כשהאורות כבו והקהל יצא אל ריח הים, נותרה באוויר תחושת ניקיון. כאילו כולנו עברנו יחד טקס טיהור, אבל בגרוב ואר אנד בי, ואין ספק שאני ממליץ על ההופעה לכל מי שאוהב מוזיקה איכותית שמלאה בקצב ורגש. אסתר רדא לא רק השיקה אלבום בבארבי, אלא הכריזה על חזרה אל עצמה. "ZION" הוא לא עוד אוסף שירים, זו מפה פנימית, כתובה היטב שמוליכה בין כאב לגאולה, בין גוף לרוח. אם נקשיב טוב, אולי גם אנחנו נצליח למצוא את ה-ZION שלנו.
התרעות פיקוד העורף