לפני 40 שנה, סתיו 1985, אמא שלי חזרה מהשוק בבאר שבע עם הקסטה של "עיניים שלי", עם התמונה של פוליקר בחולצה המפוספסת מביט כלפי מעלה במבט דרמטי, הכניסה אותה לטייפ פיליפס האפור חד-הקלטת שניצב על שולחן האוכל, והדירה הקטנה בקיבוץ התמלאה בצלילים הקסומים של שיר הנושא, "בוקר יום ראשון" (שהיווה מעין פרומו ל"אפר ואבק"), "רוחות מלחמה", "אלקו", "בכפיים", "הקנאה" ו"קללת הים" ושאר רצועות הקסם.
בהתחלה מחיתי. כילד בן עשר רציתי שהטייפ יתפנה לקסטה השנייה שהיא הביאה איתה מהשוק, אלבום הבכורה של משינה. אבל הקסם הפוליקרי היה חזק. ב-10 במרץ 86' "יודה" הגיע עם המופע "עיניים שלי" לאולם של קיבוץ דורות, למגרש הביתי. זוכר שהיה מרגש, ושבסוף הוא ניגן את הלהיטים של "בנזין".
נוסטלגיה מן העבר ופיכחון בהווה, יוונית ורוקנ'רול, רגעים שבהם הקהל דומע, שירים שהוא שר במקהלה וכמובן נאמברים מרקידים. שעתיים ורבע, כ-25 שירים, שהיוו מסע אל חייו של פוליקר והמוזיקה שלו, מסע אל הישראליות, מאז ועד היום.
פוליקר פתח עם המלחמה. הזעקה "אלוהיי!" והשיר החותם את האלבום "אל הלילה" פילחו את חלל ההיכל, בקינה של אדם מיואש וכואב המבקש את נפשו למות, כאילו היום עדיין שבעה באוקטובר. מיד אחריו "רוחות מלחמה" הכואב לא פחות, מלא האימה, הקורא לחיילים להקריב את חייהם.
וכמובן "בוקר יום ראשון" עם המלחמה הפרועה, השמיים השחורים, החומה הסוגרת והרצון לא לראות. אלה קלאסיקות, שכאילו נכתבו עכשיו, שנשמעות רלוונטיות גם אחרי 40 שנה. ואז הגיעה מעט הקלה עם הקצב של "קחי אותי חזק", ופוליקר, שבכל החלק של "עיניים שלי" ישב על כיסא, המשיך לצלול לתוך האלבום וביצע כמעט את כולו, עם "אלקו", "קללת הים", "עיר בשלכת", "הקנאה" וכמובן שיר הנושא "עיניים שלי". הקהל, כמו שפוליקר לימד לפני 40 שנה, מחא כפיים בקצבי חמש ושבע שמיניות, הצטרף בשירה, התרגש, נזכר, התענג על צלילי הבוזוקי.
החלק השני הלך אל הרוקנ'רול, פוליקר נעמד עם החשמלית, כשאיתו בהרכב עוד שלוש גיטרות, ונתן להיט אחרי להיט: "הילד שבך", "פחות אבל כואב", "הצל ואני", וחלק מהקהל הגיב בקימה וריקודים. ב"משמרת לילה" האנרגיה התפרצה עוד יותר וסדרני ההיכל כבר לא הצליחו לעצור את הסחף. מאות רקדו למרגלות הבמה, במעברים, בעמידה במקומם, כמו שרקדו בהופעות באייטיז. חגיגה של חזרה לנורמליות, לשפיות.
הפתעה מרשימה עוד יותר הגיעה בביצוע יווני ל"יום שישי" של בנזין, שהתחיל בנעימה של "זורבה" והתפתח לגרסה שהיא תמצית ההמצאה הפוליקרית, חיבור מושלם בין יוונית לרוקנרול. עוד שילוב מקסים שכזה, בדיוק בכיוון ההפוך, הגיע בדמות גרסה רוקיסטית ל"בכפיים". לעומתם, "רדיו רמאללה" זכה לגרסה שלטעמי היתה פחות מדי רוקיסטית, עם תופים וחשמליות לא מספיק חזקים.
לקראת הסוף הוא שוב עצר לשתי בלדות קלאסיות, "פנים אל מול פנים" המאוהב של בנזין ו"דברים שרציתי לומר", שיר שאין מוזיקה ישראלית בלעדיו. בישורת האחרונה הוא חזר אל הרוק עם להיטי ענק של בנזין, "חופשי זה לגמרי לבד" ו"התחלה חדשה", השיר שאתו חגגנו את סיום כיתה י"ב.
בסיום פוליקר עמד בשורה עם כל הנגנים, שר יחד עם הקהל את "כשתגדל" ועוצמות הרגש הציפו את ההיכל עד גדותיו. 2,500 איש שרו ביחד את השיר העצוב הזה, היפהפה הזה, האוניברסלי הזה, על חבלי הילדות, על הקושי לגדול, על פערי הדורות ועל תחושות האשמה של ההורים.
יהודה פוליקר ואני נולדנו באותו היום. בחג המולד הקרוב הוא יהיה בן 75. אני אהיה בן 50. המוזיקה שלו הייתה ותישאר חלק ממני, כמו שהיא חלק מכל ישראלי, לתמיד. או כפי שהוא עצמו אמר לקהל על האלבום "עיניים שלי": "עברו 40 שנה. מי היה מאמין? הזמן עובר, חולף כל כך מהר, תנצלו כל רגע, כי הזמן לא מחכה".
התרעות פיקוד העורף