הבחירה לפתוח את המהדורה הראשונה של פסטיבל תל אביב עם מחווה ליוצרת הגדולה היא בחירה ראויה. הבקשה להעלות על במה ברוכת כישרונות את מקום היצירה של אלברשטיין בתרבות הישראלית ראויה להערכה, והאהבה לאלברשטיין עצמה הייתה נוכחת לכל אורך הערב. ייתכן שההתרגשות הגדולה שאחזה בכל העוסקים במלאכה הובילה לכך שהמופע הארוך היה מפוזר ולא הצליח לגמרי להתמודד עם היצירה הענפה של המוזיקאית.
המופע, שכלל חלק לא מבוטל ממיטב הזמרות של המוזיקה הישראלית, עמד בפני משימה כמעט בלתי אפשרית, ובמרביתו העלה תחושת פספוס. היוצרים שהשתתפו בו - מבכירי המוזיקאים והזמרות בישראל, היו יכולים להדק יותר את הקונספט ולהביא אמירה חדשה על המוזיקה של אלברשטיין, אך בחלקו היה נראה שהוא פספס את הפוטנציאל. לעתים הוא היה נשמע לעתים כמו הופעת "מחווה" יבשה, היו ביצועים שניסו לבצע פרשנות לא מהודקת ולמרביתם היה ניחוח חזק מאוד של נוסטלגיה. דבר אחד המופע הזה לא היה: הוא לא היה מה שהאלבום הזה, והיוצרת הענקית ששמה מתנוסס עליו, היו ראויים לו.
לאורך שעתיים וחצי עלה בי דחף עז לקום מהכיסא, לרדת במדרגות בהיכל התרבות בתל אביב, לפנות אל האישה המתולתלת שישבה כמה שורות מתחתיי ולבקש ממנה לעלות לבמה לשיר. חוה אלברשטיין, אחת המוזיקאיות הפורות ביותר שידעה המדינה, ממשיכה עד היום ליצור בקצב מסחרר. היא ממשיכה להקליט אלבומים ולהופיע, והמחשבה על כך שמרבית הזמרות שעלו לשיר בלי הצלחה מרובה את הרפרטואר הבלתי נתפס שלה כשהיא יושבת בקהל הייתה כואבת.
לפני כחודשיים ראיתי אותה בהופעה, שרה את השירים האלה, ורק המחשבה על הצמרמורת שאחזה בי אז מעלה בי רעד בגוף. המופע בפסטיבל, שהיו בו לא מעט פגמים, בעיקר התייחס אל מורשתה כאל נחלת העבר, כאל נוסטלגיה רחוקה. ההתייחסות הזאת אל השירים, מבלי לחוש בהם את דופק חייו של ההווה, הייתה צורמת. ההופעה הארוכה לוותה בלא מעט קטעי ביניים וסרטונים מהארכיון, ועל אף שרובם היו מהפנטים ומרשימים הם נתנו תחושה של הופעת "לזכר". מדובר בטעות גסה – את חוה אלברשטיין אין צורך לזכור, היא ממש כאן. צריך רק להקשיב.
למרות שהמופע עמד בסימן 50 שנים ל"כמו צמח בר", השירים שנבחרו, ככל הנראה על ידי הזמרות עצמן, ניסו לחצות את כל הקריירה המפוארת של אלברשטיין, משנות השבעים ועד לשנים האחרונות. מדובר בניסיון חסר סיכוי. היכולת לייצר הופעה קוהרנטית עם רצף הגיוני כמעט בלתי אפשרית בהתפרשות כל כך רחבה עם שירים כל כך שונים.
לכל אורכו של המופע היה נדמה שאין כל קשר בין שיר לשיר, הקפיצות בין התקופות היו חדות מדי, והעיבודים המוזיקליים לא התגבשו לכדי אמירה ברורה. היו שירים שנשמעו דומים למקור וכאלה שהלכו רחוק, אך כמעט אף אחד מהם לא היה נשמע מגובש. כל זה עוד לפני העיסוק בקודש הקודשים ביצירתה של אלברשטיין, בליבה של היצירה שלה – השירה.
"כמו צמח בר" הוא אלבום חד פעמי. כוכב נופל שעושה את דרכו במהירות ולא נראה עוד. כזה שהופיע בשמי המוזיקה הישראלית והניח לא מעט יסודות עליהם עמדו מוזיקאים ומוזיקאיות אחריו. הוא גולת הכותרת של אחת היוצרות החשובות ביותר שצמחו כאן, והחזרה אליו מחייבת יראת כבוד.
השירה של אלברשטיין, שכבר נכתב עליה הכל, היא בראש ובראשונה הבעה של רגשות סותרים, שינויי כיוון, מתח ופתרון. היא שרה חזק אך אינה צועקת, כואבת אך אינה משתפכת. עדינה וצוחקת. השירים שלה מחייבים עבודה בידיים רועדות, מבקשים קול משוחרר ושביר שישיר אותן. אף שהזמרות שעלו על הבמה נמצאות בחוד החנית של המוזיקה הישראלית, מעטות הצליחו להבין את השירים לעומק ולהתמזג איתם באופן אורגני.
מבט חטוף על הקהל העניק את התחושה שברק פגע באולם. עיבוד הקולות, בליווי פסנתר ותופים, היה מחשמל. השיר הנצחי, ששתיים משורותיו עוררו סערה שהובילה לכך שניידת משטרה חנתה מחוץ לביתה של אלברשטיין, מילא את החלל ורעם דרך מיתרי קולן של בנות המקהלה. הוא הפך את השיר, שהושר במקור על ידי אישה אחת, לקול של קולקטיב, של המון, כזה שמבקש לכבות את האש ששרפה את המקל. הביצוע הזה הפיח חיים חדשים ובעיקר הזכיר, בשיר והדהד באולם בשאלה, תחינה, "עד מתי יימשך מעגל האימה".
התרעות פיקוד העורף