1. אביהו פנחסוב וזאב נחמה נפגשים על קו התפר: "שש אחרי המלחמה" הוא פסקול של התעוררות זהירה
מועדון הקצב של אביהו פנחסוב חובר לזאב נחמה, סולן אתניקס, ליצירה משותפת המגיעה ב"תזמון אסטרטגי": ימים ראשונים של הפסקת אש, כשמתוך ההפוגה מבצבצים רגעים של נשימה. פנחסוב, שבמהלך המלחמה הופיע בפני לוחמים ויצר לא מעט פרובוקציות, מביא עמו גם כאן את האנרגיה חסרת המעצורים שמגדירה את דמותו.
ב"שש אחרי המלחמה" מתקבל תמהיל מוזיקלי מרתק: פופ ישראלי מהוקצע שאליו נטמעים ניחוחות בלקניים וצלילים מדבריים. זהו שיר שמצליח להיות בעת ובעונה אחת קליל וטעון - מקפיץ, ממכר וללא שמץ התנצלות. הפזמון מיד נתפס, הקצב מהודק, וההפקה מעניקה תחושת מסיבה שנולדה במרחב שבין שדרות לבוקרשט.
אבל הכימיה האמיתית מתרחשת בין הקולות. זאב נחמה, אחד הקולות המזוהים ביותר עם הרוק־פופ הישראלי מאז הניינטיז, משתלב באופן כמעט טבעי עם הסערה של פנחסוב. התוצאה מדויקת, כמעט הכרחית: מפגש בין מסורת פופ מיינסטרימית לבין אנרגיית שוליים שמסרבת להתיישר.
השיר לוכד רגע מאוד אותנטי של התקופה: השקט שלאחר הרעש, ההתרפקות על התקווה תוך מודעות לשבריריותה. במובן הזה, "שש אחרי המלחמה" משמש כפסקול לא רק לחזות החוץ של התקופה, אלא בעיקר למתח הפנימי שבו חיים כאן כולם. ואם כבר מתח, אז למה לא לרקוד את זה?
2. אלין גולן ב"רציתי לצעוק": מסע התבגרות שמצמיח קול אמיתי
הפעם הראשונה שפגשתי את אלין גולן (19) על במה הייתה לפני שלוש שנים בבלומפילד, באחת ההופעות הגדולות של אביה, אייל גולן. שם, בביצוע חי, מדויק וכריזמטי לשירה הראשון "אין לי כוח", היה ברור שהנערה שעלתה לשיר איננה עוד גימיק משפחתי - יש בה ניצוץ. מאז הספיקה להוציא מספר סינגלים, להתנסות, להיכשל, להצליח, לגדול, ובעיקר ללטש את כלי העבודה החשוב ביותר שלה: קולה הפנימי.
ההתפתחות הזו ניכרת היטב בבלדה החדשה, "רציתי לצעוק". זהו שיר שהולך ישר אל הלב, מותיר צליל של אמת גם לאחר שהתג הנוצץ של "סינגל חדש" נושל ממנו. גולן נשמעת בשלה יותר - הדיקציה מדויקת, ההגשה בטוחה ונשענת על חוויית חיים ולא על חיקוי. יש כאן מסע פנימי שמתרגם למוזיקה: חיפוש אחר שקט, פיוס עם פצעים ישנים, דיאלוג עם האב, ותנועה אמיצה בין פחד לבשלות.
המילים חושפות אישה צעירה שמבינה שצמיחה מגיעה לא דרך רעש - אלא דווקא דרך הקשבה. "חיפשתי מקום שייתן לי קצת שקט", היא שרה, ובשילוב פסנתר פשוט וביטחון רגשי מתגבש, נוצר רגע עדין אך משמעותי. הפזמון מתפתח באופן טבעי, לא מתאמץ, ומציף תחושה של אופטימיות זהירה, כמעט ביישנית, שמחלחלת פנימה.
גולן עדיין בראשית דרכה. הפוטנציאל קיים - ואולי דווקא המודעות שלה לעצמה ולאג’נדה המוזיקלית שלה היא זו שמסמנת עתיד מעניין. היא אינה רודפת אחרי להיט; "רציתי לצעוק" אינו מכוון לראש המצעדים (אף שנכון לכתיבת שורות אלה נושק למיליון צפיות), וגם לא צריך להיות. הוא שיר אישי, נקי, יוצר עולם קטן שמזמין את המאזין אליו ולא נדחף אליו בכוח.
ואולי זה הישגו העמוק ביותר: בנוף מוזיקלי רועש, שבו להיט הוא תוצאה של חישוב ולא של תשוקה, גולן בוחרת ביצירה כערך. היא לא צועקת - אלא מדברת בשקט, ומי שמקשיב, מגלה קול שממשיך להתגבש לאט, כמו מי שמבינה שהזמן הוא בעל־ברית, לא אויב.
גולן עוד רחוקה, בעיניי, מלממש את מלוא יכולותיה - אך הכיוון ברור, והמוטיבציה ניכרת. יש בה קול, כריזמה וניצוץ כתיבה. אם תמשיך כך, היא עשויה להפוך לאחת שמספרת את הסיפור שלה בקול שאיש אחר לא יכול לחקות. בינתיים, "רציתי לצעוק" מוכיח שהדרך חשובה לא פחות מהיעד. וזה, לפעמים, הכי חשוב.
3. "מה שיבוא": שי המבר ורן דנקר יוצרים הרמוניה של אמת
יש רגעים שבהם מפגש בין יוצרים אינו רק חיבור מקצועי - אלא התנגשות עדינה בין עולמות, שמולידה ישות חדשה. כך קורה ב"מה שיבוא", הדואט הראשון של שי המבר ורן דנקר, שיר הנשמע כמו בן־כלאיים שנולד מתוך חלל סטודיו מאולתר: שתי גיטרות, שני מוחות סקרנים, ושאיפה פשוטה - לגעת.
המבר ודנקר מגיעים מדורות שונים, מאסכולות מוזיקליות רחוקות כמעט, והדו־קיום הזה היה עלול להישמע מאולץ. אך הוא נוחת בדיוק הפוך: טבעיות כמעט מפתיעה, כאילו החיבור ביניהם היה שם תמיד, ורק המתין לשיר הנכון. ניר מימון, שאמון על העיבוד (ועובד בקביעות עם המבר), בוחר במינימליזם - ללא הפקה מנופחת, ללא שכבות צליל שנועדו להרשים. המרחב הנקי הזה מאפשר לשני הקולות לייצר אינטימיות נדירה: חיבור שמרגיש כמו דיאלוג אמיתי, כמו שיחה בין שני אנשים שיש להם מה לומר זה לזה.
הבחירה לוותר על פזמון מפוצץ לטובת טקסטואליות היא הצהרה: פה לא מנסים "לייצר להיט", אלא לתעד רגע אנושי. המילים נפרשות בעדינות, כמו מחשבות שנאספות מחיי היומיום - והופכות לשירה. בהרמוניות הקוליות של השניים יש משהו קוסמי, כמעט חד־פעמי, שמתקיים בין הדיוק של המבר לבין האוויריות הרגשית של דנקר. זה נשמע כמו מפגש שהתרחש קודם כול בלב - ורק אחר כך באולפן.
"מה שיבוא" איננו שיר שמבקש להרים או לזעזע. הוא מבקש לחייך. דווקא בתקופה טעונה, שבה המרחב הציבורי מלא רעש, השיר מציע רגע של חיבוק - פשוט, חכם, בלי ציניות. יש בו חדוות יצירה ראשונית, משוחררת, כאילו השניים החליטו להתעלם מכללי המשחק של תעשיית הפופ, וליצור פשוט כי בא להם. התוצאה מוכיחה: לפעמים, דווקא מתוך ויתור על מנגנוני התעשייה - נולדת האמת.
המבר אמונה על הכתיבה והלחן, אך נוכחותו של דנקר מורגשת היטב: זה אינו אירוח, אלא שותפות. הוא לא "קופץ על הטרק", אלא מתמזג לתוכו, שוזר את האישיות הקולית והרגשית שלו בתוך המרקם. זה שיר שמרגיש כיצירה משותפת גם כאשר חתימת היד ברורה.
"מה שיבוא" מעניק תקווה שקטה: "העולם עגול, בסוף ניפגש" (לקוח מתוך שירו של גיורא פישר, "בסוף"). לא בצלצולים, לא בקול גדול; פשוט יחד. אולי זו אמירה מוזיקלית, אולי אמירה אנושית - כך או כך, זה עובד.
4. בר צברי - "ילדה מטורפת": געגוע, אמת ומפגש מפתיע בין עבר להווה
בר צברי הוא מן האמנים שסיפורם האישי הוא חלק בלתי-נפרד מהצליל שלהם. מי שמאזין לשיריו מגלה אדם שבנוי משכבות של זיכרון, מסורת, הווה פועם ועתיד שמתרגש לקראתו. במוזיקה שלו מתקיים קו תפר עדין בין עולם הזמר המזרחי של שנות ה-80 וה-90 לבין השעטנז העכשווי, המאפשר זליגה בין פופ, רוק וסאונד ים־תיכוני אורגני. צברי, כדרכו, נע בחופשיות בין העולמות ומשמר את זהותו מבלי להסתתר מאחורי מגמות.
"ילדה מטורפת", שירו החדש, הוא המחשה מצוינת לאסתטיקה הזו. זהו טקסט בעל אופי נוסטלגי, שמורכב מזיכרונות תפאורה כמו משחק "7 דקות בגן עדן" או המילה התמהילית-רטרואית "דיסק", אך מהר מאוד מתגלה כיצירה אינטימית מאוד, כמעט (או כולה) אוטוביוגרפית, המתארת רגע מכונן בחייו: הצעת נישואין כשהאהובה בהריון. זה אינו סיפור תלוש - וזו לא הפעם הראשונה שצברי חוזר לחומרי חייו כדי להפיק מהם יצירה מוזיקלית. נאמנותו למציאות, שלו ושל סביבתו, יוצרת תחושת אותנטיות שאינה ניתנת לזיוף.
המבנה המוזיקלי מעניין לא פחות: השיר נפתח כבלדה רכה, אך הולך ומואץ לכיוון פופי-קצבי, כאילו גם המוזיקה עצמה מגיבה לדרמה הרגשית הטמונה בעלילה. ההתקדמות הזו מאירה מחדש את יכולותיו של צברי כמלחין וככותב - הוא עצמו כתב והלחין לצד אבי אוחיון - ומעניקה לשיר עומק נוסף. הפזמון קליט ומאוזן, ומזכיר במקצת בניחוח רעיוני (לא חיקויי) את שלמה ארצי - אותו שילוב של אינטימיות, סיפוריות ומלודיה שמתרפקת על הלב.
"ילדה מטורפת" הוא שיר שמגיע לאוזן בקלות אך ממשיך לשכון זמן מה אחרי שמסתיים. יש בו מרחב של געגוע, תקווה ויופי פשוט - כזה שלא מתנצל על רגשות. צברי מוכיח שוב שהוא יודע להלך בין עולמות של זיכרון וחדשנות, ולייצר יצירה עמוקה אך נגישה, מתוחכמת אך מלאת חום.
מכלול האיכויות הללו הופך את השיר לא רק למובחן בתוך הקטלוג של צברי - אלא גם לתזכורת מרגשת לכוחה של הביוגרפיה כשהיא הופכת למוזיקה.
5. יערה לוי - "מאה אחוז": פועמת, כנה, ולא מתנצלת
יערה לוי ממשיכה לבסס את מעמדה כאחת היוצרות המרתקות הפועלות כיום בשולי המיינסטרים הישראלי - אולי בשוליים, אך עם שדרה אמנותית שאינה מתכופפת לרוח השעה. כבר מהיצירות הקודמות שלה ניתן היה לזהות את הטוטאליות שמאפיינת אותה: חיפוש בלתי־פוסק אחר אמת רגשית, ללא פילטרים, בלי חששות ובכנות טוטאלית. לוי כותבת על עצמה - על הפגיעות, על הסדקים, על היומיום - בנוכחות מלאה ובגישה נטולת התנצלות.
"מאה אחוז", הסינגל החדש מתוך אלבומה השני שבדרך, ממשיך בדיוק במסלול הזה. לוי מפלסת נתיב אותנטי בין R&B, סול, היפ הופ ופופ, תוך שהיא משלבת ביטים שמרגישים מיובאים מעבר לים, אבל מצליחה להטמיע אותם בעברית, בגוף ראשון, בלי להתנצל לשנייה. בתוך הזירה המקומית, שבה פופ נתפס פעמים רבות כמוצר מלוטש מהונדס, הבחירה הזו בולטת - ומעידה על אומץ אמנותי.
הטקסט של "מאה אחוז" הוא לא פחות מהצהרת כוונות: כתיבה חשופה, כמעט יומנית, שמספרת על בלבול, עומס רגשי, חוסר ויסות, אינסוף טיפולים וגלגולים פנימיים. היא "אוכלת סרט" שוב ושוב, נזכרת במילים שהפילו אותה, נעה בין חוסר כיוון, מינוס בעו"ש וחזרה להורים - ועדיין, נלחמת. המוזיקה של לוי לא מייפה, לא מקלה. היא מציבה את הנפש במרכז, בלי להחליק את הקצוות.
מה שמאחד את כל השכבות הטקסטואליות, האמוציות והמוזיקה הוא הקול של לוי: עוצמתי אך לא כוחני, מלא סדקים אך לא מתנצל עליהם. כשהיא שרה "מאה אחוז יודעת, מאה אחוז מושקעת, מאתיים אחוז מופרעת" - זה לא רק הוק - זו שורה שמהדהדת כאבחון עצמי חד, שמופנה קודם כל פנימה.
מה שמרשים בלוי הוא לא רק המיומנות - אלא נאמנותה לדרך. מול תעשייה שמקדשת עמידה בטרנדים, היא מסרבת להישאב לפורמטים שיווקיים; לא מנסה "ללכת" על מתכון נכון אלא כותבת מהבטן, גם אם זה קשה, גם אם זה לא תמיד מחמיא. ולכן יצירתה מרגישה חיה. יש בה דם.
"מאה אחוז" אולי לא מכוון לרדיו, אבל הוא מכוון לאוזן שמבקשת אמת. נשמע בו שילוב עשיר של ז’אנרים, כתיבה מצוינת, הפקה עכשווית וקול גדול מהחיים - ובעיקר כנות שלא מבקשת אישור. לוי מוכיחה שוב שלא צריך להתאים את עצמך לכללים כדי להישאר רלוונטית. להפך: מי שמנסח את הכללים מחדש - הוא זה שעתיד להישאר.
התרעות פיקוד העורף