לפני כמה שנים, ברגע לא מכריע ולא מזיק חבר שכבר לא בחיי קנה לי שובר ליום הולדת; 200 שקל בסטימצקי. עם הגיעי אל סניף שינקין, מיהרתי לקנות בו כמובן את "מהתלה אינסופית", שזה עתה יצא. בהפרש הכסף המועט שהותיר השובר אחריו, מתוך אינסטינקט מכוון ולא ברור קרא אליי, גם ספרון פעוט ודקיק.
אני יכול רק לשער מה משך את אפרת בן צור לאמיר גלבע הפעם, עד כדי ששם אחד משיריו המפורסמים זכה להיות כותרת האלבום. אל מערכת היחסים של בן צור עם השירה בכללותה, וזו העברית עוד נגיע. "איילה" הוא בעיניי פסגת הדרך שעשתה אפרת בן צור כמבצעת, מלחינה, "סינגר סונגרייטרית" או כותבת-מלחינה אם תרצו, בכינוי שהלך ותפס תאוצה משנות ה-2000 והילך. מה שפעם פשוט היה נקרא בפשטות אמן.
בן צור נותנת לנחשול החיים לעבור בה (ובעיקר) בתוכה. כך שבין דיבורי מלחמה ופרידה ממטפלת, אנחנו זוכים לראות נס גלוי של אמנות בשיא כוחה. כזו שמחברת בין שירה מכשפת, לחנים מפותלים ומורכבים, אוונגרד במובן המקורי שלו, נאמנות טוטאלית לעצמך, חוסר אופנתיות במובן המקובל. יותר קרבה לנפש ולאופן בו שירה ומוזיקה ואומנות יכולות לאחות ולחבר בני אדם וקצוות של אוקיינוסים שאינם חולקים פיסות יבשה.
אחרי בעיות מיקס קלות, והתחלה מחודשת של "חולצתי השחורה", ובאחת הבדיחות שנזרקה בתחילת הופעת הסולד אאוט ("אפשר גם לשמוע את האלבום באוזניות בבית בלי הפרעות") הבהירה בן צור את הטון. נוכחות ברגע, התרגשות, רוח שטות, אמת, חיבור למה שקורה והודיה על הנקודה שבה היא עומדת כאמנית - פגיעות היא שם המשחק.
המופע של אפרת בן צור לרגל השקת אלבומה החמישי אכן היה היהלום שבכתר, או שמא הפנינה הבוהקת במצולות הים. "אני אדם מאוד אופטימי, מאוד שמחה. אנשים שאלו אותי: 'למה האלבום עצוב?'", פאוזה. הקהל צוחק. אפרת שותקת, צוחקת גם, נותנת לקהל עוד רגע להבין ולעבד את מעגלי הכאב, הסחרור והטראומה שעברנו יחד בשנתיים האחרונות. כאילו איזו ברירה הייתה לה, אם לא אלא להתבוסס בעצב בזמנים כאלו. ואילו המעשה ההרואי והלא מאוד ישראלי - החתירה תחת הציפייה המתמדת ממנה ומהאומנות להמיר את העצב בשמחה.
מעברי זיכרון-עצמאות שכאלו, ממירי mp3, שמצופים להפוך כל שלילי לחיובי וכל עצב לשמחה. אפרת בן צור כופרת בכל האקסיומות האלו ואומרת בעצם מעשה האמנות שלה - העצב הוא רב, אינסופי, אמיתי, ובתוכו אני שוחה. ההצלחה היא לעבור דרכו, לצאת לדרך. להשתבש ולהתקלקל וליצור ממנו אמנות, בשאיפה גדולה. שתהיה עצובה, חכמה, טיפשית או מכוערת - שתהיה כל דבר שתרצה להיות, ועיקרה הוא הדרך והמאבק בדרך אל המעשה היחיד שנותר לנו לא פעם כדי לנסות לנסח חוויה כל שהיא במילים.
מי שרוצה לקבל את העברית שלו בצורה הטהורה, הקדושה, והמרגשת ביותר, יכול לחזור אל הדיסקוגרפיה של בן צור, בייחוד אל שני אלבומיה האחרונים ובייחוד אל "איילה", ולשתות מן המעיין האינסופי שהאיילה של בן צור אולי סוף סוף, זוכה להרוות צמאונה ממנה. הנאמנות המוחלטת לעצמה, למוזיקה שלה, לקצב שלה, למילים שלה, ולאלו של המשוררות והמשוררים שהיא בוחרת.
הצורות היפהפיות שהיא מציעה לנו כדי להיגאל, להיווכח בפלא היפהפה והנורא של הבדידות, בצדדים הכואבים השבריריים והפצועים ביותר שלא פעם קל לנו לפתור כטרדות או כקושי שאינו מחביא בתוכו איזו אלוהות.
רגעי השיא בהופעה היו לחלוטין עם יהלי סובול, מזמן גיבור תרבות תל-אביבי, מקומי, ייצוג כל הז'רגון והשפה הפנים אורבנית, השנונה, האפרפרית והמחוברת בעורקיה לכל רחוב ממלצ'ט ועד הרצל. "לא יכול בלי זה", הוא שר באחד מאלבומי הסולו הנהדרים והלא מוערכים מספיק במוזיקה הישראלית ("סוס", 1999).
אני מאחל ומקווה שגם התרבות שלנו תדע להתקדם ולהעמיד במרכז את אותם יוצרים ואוטורים ייחודים כמו שאפרת בן צור מרשה לעצמה להיות כל רגע על הבמה.
גם בטיפול של בן צור ב'ים השיבולים'- אולי מפסגת שירי הזיכרון המאוסים והשחוקים בתולדות הזמר העברי, הופך תחת המכבש של אפרת בן צור לקינה מפוארת, בשקט המאוד לא פומפוזי בו אפרת בן צור מציעה לנו להסתכל על המילים האלה פעם נוספת, מזווית ראייתה.
ההתרגשות ניכרה על אפרת בן צור. זאת לא ההופעה הראשונה שלה שאני רואה, ובתקווה לא האחרונה בזמן הקרוב. "איילה" הוא אלבום משוכלל ומבריק, ששם זרקור על טקסטים בלתי יאומנים בשפה העברית ("חיפשתי ולא מצאתי את החולצה השחורה", "דבש", "כאילו אינני").
כשההופעה נגמרה ואפרת אומרת לקהל שהנה מגיע "המיני להיט" 'צוללת' - היא מוכיחה איזה מפגן רוח מרהיב ביכולות הכתיבה שלה, שבעיניי לא נופלות ולא טובות פחות מכל אותם המשוררים שהיא חוסה בצילם באלבומיה האחרונים. בראיונות אחרונים היא מדברת על כך שהיא הבינה שהיא לא תוכל לכתוב ברמה הזאת ולהתעסק בשירה בעומקים ובאופנים האלה.
אני מעריך ומעריץ את הכנות, היושר והכבוד למקצוע, ולצד זה מוכרח להודות - הכתיבה והשירה של אפרת בן צור בשני האלבומים הראשונים לא נופלים במאום גם מיצירותיה המאוחרות שנוגעות יותר ויותר בשירי משוררים. "צוללת" בסוף ההופעה הדהד לי בלב ובראש ושלח אותי לחשוב אם עוד נזכה לקבל את אפרת בן צור, שרה אפרת בן צור, וכולי תקווה שכן.
עד אז, אלבומה החמישי והראשון זה 6 שנים, הוא מכתב אהבה ושיר הלל לשפה העברית. הוא היכל קודש מעוטר באותיות קידוש לבנה, בניצוחה של כוהנת מודרנית, שעוסקת בכשפים ולחשים, בתפילות שקטות שאין ברומטר שברירי ומדויק מספיק מלבד הלב, היכול למדוד את עוצמת הסדקים והשבר בהן אפרת בן צור מוליכה אותות חשמליים של אור בוהק וזוהר מתחת לעור.
"איילה" היא זעקה ותפילה, שמגיעה בזמן החלמה כמעט קוסמי. בהופעה שמציגה איזה פן ילדי ותמים ולא מתחסד, חופשי ובוטח, קומי לעיתים, כזה המבטיח (ומקיים) נחמה כל כך נחוצה, כמו אוויר לנשימה - כמו האיילה של גלבע ושל בן צור. בשביל אלו שהמלחמה אינה בשבילם עוד, ואותו האיילה כמונו, בדרך אולי, מקווה ומוצאת נתיבים חדשים להיות בהם חופשייה.
אפרת בן צור עושה את כל אלה ויותר באלבומה החדש, ובהופעה קסומה ומרגשת שכל מי שנכח בה הרגיש לרגע איך תפילה, תקווה ונחמה יכולות להיות מובעות, לנכוח בגוף, ולהצטלב בדרכה של אמנית גדולה אחת ויחידה בדורה.
התרעות פיקוד העורף