בעשייה שהקדימה את זמנה, הוא התווה שפה מוזיקלית ששינתה את הרוק, והדביקה לו את הכינוי “סנדק הגראנז'" אחרי שהשפיע עמוקות על הרכבים כמו הסמית’ס, נירוונה, רדיוהד, U2, פרל ג’אם ו־R.E.M.
הוא נולד בטורונטו, קנדה, ב־12 בנובמבר 1945, לאב ממוצא קנדי ולאם ממוצא אמריקאי־צרפתי. בגיל 6 חלה בשיתוק ילדים, שגרם להיחלשות צד שמאל של גופו, והוא סובל מאז מצליעה קלה. “חוויתי איום בריאותי והייתי צעיר מכדי להבין זאת, אבל זה לא שינה אותי באופן דרמטי אף שאני בטוח שהטראומה הזו עיצבה אותי להיות מי שאני, ועל כך אני אומר תודה", התייחס בעבר לנושא.
חיידק המוזיקה דבק בו בגיל 8, כשאביו קנה לו יוקלילי מפלסטיק. “הייתי מאזין הרבה לתקליטונים, ואבא שלי, שראה את המשיכה שלי למוזיקה, הופיע יום אחד עם יוקלילי, הרים אותו והתחיל לנגן עליו", הוא סיפר. “כך התחלתי את הדרך. כשהייתי בן 12 הוריי התגרשו ודווקא אמא שלי הייתה זו שעודדה אותי לפתח את כישוריי המוזיקליים, בעוד אבא די התנגד".
בנעוריו יאנג הושפע מאוד מאמני רוקנרול כאלביס פרסלי, שאליו התייחס בכמה משיריו, קליף ריצ’ארד, הצלליות, צ’אק ברי וג’וני קאש. בתחילת שנות ה־60, עוד בהיותו בתיכון, הקים את להקתו הראשונה, “The Jades", שביצעה קאברים לביץ’ בויז. להקתו הבאה, “The Squries", הצליחה יותר, הופיעה מאות פעמים והקליטה כמה שירים. בתקופה זו החל לכתוב ולהלחין את שיריו הראשונים, יצא לסיבוב הופעות לבדו ופגש את מי שהפכו לשותפיו המוזיקליים הבולטים בעשור זה, המוזיקאי סטיבן סטילס והזמרת־יוצרת ג’וני מיטשל.
“באותם זמנים כבר הייתי ממש בקטע של בוב דילן, מהרגע הראשון ששמעתי את אלבומו הראשון, והוא השפיע על התפיסה שלי את הליריקה ואת המוזיקה", סיפר יאנג ב־1995. “זה הותיר עליי רושם עצום. בהמשך פרצה להקת הפולק־רוק הפסיכדלית ‘The Byrds’ והבנתי שזה משהו שאני מוכן לחקור. כל כך הושפעתי מזה שב־1966 הבסיסט ברוס פאלמר ואני... נסענו ללוס אנג’לס. שם, במקרה, בפקק תנועה, פגשתי בסטיבן סטילס ובריצ’י פוראי, שהכרתי קודם. אותה פגישה מקרית הובילה אותנו להקים את להקת ‘באפלו ספרינגפילד’ עם דיואי מרטין".
“באפלו ספרינגפילד" זכתה לפרסומה הרב הודות ללהיטה הגדול “For What It’s Worth", ונחשבה לחלוצה בשילוב של מוזיקת פולק, קאנטרי, פסיכדליה ורוק עם הרמוניות מלודיות וטקסטים פוליטיים שמחו נגד מלחמת וייטנאם. הגורמים הדומיננטיים בלהקה היו סטילס ויאנג, שיצרו את רוב השירים וניגנו על גיטרות מובילות בכימיה מחשמלת. אך יחסים עכורים בין שאר חברי הלהקה וגירושו של פאלמר לקנדה בגין החזקת סמים הובילו לפירוק הלהקה במאי 1968.
האלבום כלל את Cinnamon Girl", “Down By The River" ו־"Cowgirl In The Sand". מאז ועד היום, ההרכב מלווה את יאנג, והקליט איתו עשרות אלבומים. “זו לא הלהקה הכי טובה, ולא תמיד היחסים בינינו טובים, אבל עם הלהקה הזו אני מסוגל להגיע למקומות שאני לא יכול להגיע אליהם עם אף אחד אחר", הסביר יאנג את הישרדות ההרכב. “אני יודע שאני יכול להיות דו־קוטבי, קוסמי, וללכת לכל מקום שאני רוצה כשאנחנו מנגנים יחד. וכשהקסם קורה, הלהקה מתאחדת כמו דופק אדיר אחד".
על אף שעזב את הלהקה, יאנג שב אליה להקלטות אלבומים ולהופעות ב־1974, ב־1988 וב־1999. “הלהקה ביטאה את כל מה שרציתי לעשות – ליצור מוזיקה שתדבר לאנשים, ולראות את הקהל מתחבר אלינו בצורה עמוקה דרך השירים", הודה יאנג. “זה היה בעיניי הגביע הקדוש. ברגע שהתחלנו להתרחק מזה, וראיתי שחברי הלהקה מתפשרים יותר ומכוונים למה שהמיינסטרים רוצה, נעלמתי. לא רציתי לעשות מוזיקה שאני לא מאמין בה, כי אז לא אהיה אני".
ההצלחה המשיכה באלבומו האקוסטי “Harvest" (1972), שבו נכלל “Heart Of Gold", שירו הראשון של יאנג שהגיע לראש מצעד הפזמונים האמריקאי. זה היה אלבומו הנמכר ביותר. לאחר ההצלחה חווה יאנג אסונות בסביבתו, עם מותם של הגיטריסט שלו ממנת יתר ושל חבר קרוב נוסף בתאונת דרכים. אז הוציא יאנג את טרילוגיית האלבומים הקודרת “The Ditch Trilogy", שזכתה ברובה לביקורות נוראות ולכישלון מסחרי, על אף שמאוחר יותר נחשב האלבום השני בטרילוגיה, “On The Beach" (1974), לאחד מאלבומי המופת שהוציא יאנג.
יאנג הצליח לשחזר את ההצלחה המסחרית ב־1977, עם צאת שיריו “Like A Hurricane" ו־"Four Strong Winds" (מתוך האלבום המצליח “Comes A Time"), שנטו לכיוון הפולק. את העשור חתם אלבומו “Rust Never Sleeps" (1979 שזכה להצלחה גדולה והוביל את המגזין "רולינג סטון" להכתיר את יאנג ב־1980 כיוצר הטוב ביותר של שנות ה־70. “תמיד אומרים שאמן צריך להקריב קורבן כדי שההצלחה שלו תארך זמן רב", הוא אמר באותה תקופה, “אבל אני לא הייתי מוכן להקריב את המוזיקה שלי או להתמסחר".
בשנות ה־90 הוא הוציא את “Ragged Glory" ו־"Harvest Moon", ששילבו בין רוק זועם ובין רגישות אקוסטית פולקית. “המוזיקה שלי היא לא יותר ממני", התבטא אז. “יש לי כל כך הרבה דעות על הכל, זה פשוט יוצא החוצה דרך המוזיקה שלי". בהמשך הוא גם שילב מוזיקה אלקטרונית וטכנו ביצירותיו.
עד כה הוציא יאנג 49 אלבומי אולפן, האחרון שבהם, “Talkin’ To The Trees", ראה אור ביוני האחרון. יאנג עשה את האלבום עם להקה חדשה שהקים, “The Chrome Hearts". בחודש שעבר הוציא את שיר המחאה “Big Crime" שתקף באופן ישיר את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.
בנוסף, יאנג הוא איש עסקים ממולח, בעל מניות בחברה לייצור רכבות צעצוע ושותף בהקמת חברה לשירות הורדות מוזיקת אודיו באיכות גבוהה, וגם במאי סרטים. זמן רב הוא מקדיש לאקטיביזם ולפילנתרופיה. יאנג ייסד את “Farm Aid" לתמיכה בחוות משפחתיות, הקים בית ספר לילדים עם מוגבלויות, פעל להגנה על יערות עתיקים ועוד ועוד.
מאז 2018 הוא נשוי לשחקנית דריל האנה, ורק ב־2020 הוא קיבל אזרחות של ארצות הברית. “אני עדיין הולך בדרך שלי, כמו תמיד", אמר יאנג בשבוע שעבר. “אני חושב עוד על השירים שעדיין מחכים לי, על המסע המוזיקלי שעדיין לא הסתיים, וכנראה יימשך עד יומי האחרון".
התרעות פיקוד העורף