המופע נערך לכבוד השקת אלבומה השני של טולדנו, ״אומץ״ - אלבום בן 13 רצועות שכל אחת מהן מציגה פיסה נוספת מסיפור ההתבגרות והיצירה שלה. במהלך הערב היא סיפרה על השנה המאתגרת שעברה בזמן העבודה על האלבום, ועל כמה גדול היה הלחץ אחרי ההצלחה של האלבום הראשון. ואז הגיע הרגע שבו השתתק כל הבארבי: ״פחדתי שעוד רגע אתם עולים על התרמית״, היא אמרה בקול יציב, אבל בעיניים שאי אפשר לטעות בהן. היא דיברה על תסמונת המתחזה - אותה תחושה כואבת שבה אדם מצליח ומשמעותי מרגיש שהוא מרמה את כולם. היא סיפרה איך הפחד הזה שיתק אותה, איך הוא רוקן אותה מאנרגיה, ועד כמה היה לה קשה לשוב לשולחן הכתיבה.
דווקא הכנות הזאת - לא נזרקת, לא מלוטשת היא מה שהפך את המופע למשהו גדול יותר מהופעה מוזיקלית. זו הייתה הודאה אמיצה, רגע שבו זמרת צעירה לא מסתתרת מאחורי גלאם או ביטחון מדומה. ובכל זאת למרות כל הפחדים, היא עמדה שם עם אלבום שלם, עמוק, אישי ומורכב. תרמית? אין דבר רחוק מזה. להפך - נדמה שהשבר שהיא חשפה הפך לכוח עצום.
וברגע שהשירים התחילו זה כבר היה ברור לחלוטין. ליהי היא חיית במה. הקול שלה היה חד, יציב ומדויק לאורך כל המופע, גם ברגעים האינטנסיביים וגם כשהיא רקדה על כל הבמה. יש לה זרימה בימתית טבעית מאוד תנועות נונשלנטיות, קלילות, כאלה שמסגירות שהיא מרגישה בבית על הבמה. היא לא זמרת שעומדת במקום; היא זמרת שלוקחת את המרחב ויוצקת לתוכו את האנרגיה שלה. היה בלתי אפשרי להסיר ממנה את העיניים.
אל תוך כל זה נכנסה גם הכנות שלה לגבי אהבה ומגדר. בלי דרמה, בלי עמידה על דוכן - היא פשוט זרקה: ״זה שיר על האקסית״. אחר כך: ״זה מספר על האקס״. זה אולי נשמע משפט קטן, אבל יש בו משהו ענק. לראות יוצרת צעירה שאומרת את הדברים האלה בטבעיות כזו, בלי להרים גבה ובלי לנסות ״להסביר״ - זה מרגש. זה מדגיש עד כמה הדור הזה גדל אחרת: זה דור שמדבר על משיכה, זהויות וחופש אישי כמו על צבע של קיר. זה דור שלא מפחד.
ומצד שני - לצד החופש המגדרי והרגשי היא דיברה גם על חיבור עמוק לדת ולמסורת. היא ברכה על כל שלוק מים, סיפרה איך האמונה עזרה לה לצאת ממשברים, ועד כמה החיבור שלה לאלוהים הוא חלק בלתי נפרד מהלב שלה ומהמוזיקה. השילוב הזה בין פתיחות קווירית לחיבור דתי אותנטי, הוא בדיוק המקום שבו הדור שלה חי. לא חייבים לבחור צד. אפשר להיות כמה דברים במקביל. המורכבות היא לא חיסרון היא כוח.
מבחינה מוזיקלית, היו כמה רגעים שהפכו את המופע למשהו שאפשר ממש להרגיש בבטן. ״מדמואזל״, שכתבה עם צליל קליפי ונדב אהרוני, היה אחד משיאי הערב - טקסט בועט, לחן ממכר וביצוע ממגנט. ״ארץ לעולם לא עוד״, שכתבה יחד עם אודי שניידר, היה רגע שקט וחזק בו־זמנית, כזה שגורם לך לעצור ולנשום את המילים. וגם ״אסירת תודה״, שיר מרגש ודרמטי, הפך על הבמה למשהו גדול יותר, וחשוף יותר ממה ששומעים בגרסה המוקלטת.
הקהל בבארבי היה מכל הסוגים: צעירים, מבוגרים, הורים, זוגות, קבוצות של חברים - מיקס נדיר למדי. וכולם, בלי יוצא מן הכלל, היו חלק מהערב. הם שרו איתה מילה במילה, רקדו, מחאו כפיים ויצרו אנרגיה של חום ואהבה שסחפה את כל ההופעה. ואז, לקראת הסוף, הגיע רגע שיגרום לכל מי שהיה שם לדבר עליו עוד ימים ארוכים: ליהי חזרה להדרן עם שירה על העיר והאם- גן יבנה מצוידת בדגל העיר, והניפה אותו בגאווה. ואז תפסה על הכתפיים של צופי השורה הראשונה. הבארבי בער. לא היה אדם שלא עמד על רגליו. זו הייתה חגיגה של קהילה שלמה.
המופע של ליהי טולדנו היה הצלחה חד-משמעית. אלבום מצוין, ביצועים מעולים, והכי חשוב - לב שפתוח עד הסוף. מאחורי הפחד ותסמונת מתחזה מסתתרת יוצרת אדירה שמצליחה שוב להמציא את עצמה מחדש. אני ממליץ לכם בחום לראות אותה בהופעה כי היא פשוט חיית במה אמיתית.
התרעות פיקוד העורף