מי הבוס? | רון מיברג

נגזר על רון מיברג להשליך קרטון מאובק מלא מוזיקה של ברוס ספרינגסטין. זה כואב, אבל קרטונים אחרים חשובים לו יותר. כמו למשל, כיצד נפרדים מבוב דילן?

רון מיברג צילום: ללא
ברוס ספרינגסטין (איור: נעמי ליס־מיברג)
ברוס ספרינגסטין (איור: נעמי ליס־מיברג) | צילום: נעמי ליס-מיברג
3
גלריה

20 הקרטונים המונחים במרפסת הם כה כבדים, עד שאדם בגילי אינו יכול להזיז אותם. לכן כיסיתי אותם ביריעת ניילון לפני הסופה בשבוע שעבר. הם כבדים משום שהם מלאים להתפקע בחלק הארי של נכסיי התרבותיים: דיסקים וסרטים. רכשתי אותם באהבה במהלך עשרות השנים האחרונות, בכפוף לטעמי המאוד מסוים, והם שגרירים מובהקים, מליצי יושר וגם מוציאי דיבה של מי שאני. אין כעת היכן לאחסן אותם. אלף דיסקים זה הרבה. אין איך להאזין להם, משום שמערכות השמע נשארו מאחור. אין מי שיקנה אותם, אף שהם במצב מצוין ומייצגים של רוק קלאסי במיטבו.

Born to Run
Born to Run | צילום: ללא

מעולם לא ניכרתי במלתחה האופנתית שלי, במכונית מצוחצחת או במסעות סקי לקיצבוהל. קניתי את המוצרים התרבותיים שהגדירו אותי. ומכיוון שאני יודע מה יש בקרטונים המאובקים שהיו מאוחסנים שלוש שנים בקונטיקט, אני יכול לקבוע בוודאות שחלק מהנדל"ן התרבותי שלי לא קיים בספוטיפיי, אפל מיוזיק ואמזון פריים. אז הם עומדים. עד שאפנים שהסוף כאן.

כדאי שיהיה ברור: לא משהו שקל להוכיח אותו, אבל לא בלתי סביר שאני הישראלי הראשון שהחזיק ביד את "Born to Run". הייתי בסניף השני של "טאואר רקורדס", צ'סטנאט פינת ביי בסן פרנסיסקו, ביום שבו הונח האלבום ב־1975 במגדל נטוי על רצפת החנות. חמש שנים לאחר מכן קניתי את הוויניל השלישי שלו. המחט של הפטיפון חרשה את הרצועות כמו טרקטור בפלחה.

במצב הרוח המזופת הזה, חיפשתי מה אמרו עליו - הוא לא הבוס שלי - אלה שהיו אמביוולנטיים כלפיו או לא אהבו אותו. האיש שלי הוא גרייל מרקוס, והוא כותב עליו בהערכה משולבת בתסכול. מרקוס טוען שספרינגסטין נאחז חזק מדי באמריקה המיתית, כל הקלישאות שלו על מכוניות, אוטוסטרדות, עיירות קטנות, אנשי עמל ארכיטיפיים; לעיתים הוא מטייח פוליטיקה והיסטוריה סבוכות. מרקוס מסתייג גם מעודף הכנות. הישירות הרגשית שלו מרגישה לו מגושמת ומודעת למונומנטליות שלה. מרקוס מחבב את השיר "Born in the U.S.A" אבל טוען שספרינגסטין החמיץ את ההיגד הפוליטי. מרקוס מעדיף אומנות שחוקרת מיתוסים אמריקאיים ולא רק מאזכרת אותם.

ספרינגסטין חוגג את המיתולוגיה שהוא אמור לחקור, והוא קרוע בין תיעוד מעמד הפועלים לאידיאליזציה שלו. על פי מרקוס, תרבות אמריקאית פסיפסית, מוזרה ולא צפויה; ספרינגסטין מנציח עולם אמוציונלי אחיד, יקום מוראלי שבו מתקיימים יחד אובדן, הגינות ותקווה.

מרקוס צודק כשהוא מסביר מדוע נטע "Born to Run" את ספרינגסטין בתודעה; זה היה מסך הסינמסקופ שלו, הרומנטיקה חסרת הפשרות סביב האידאה של בריחה ושחרור. בביקורת על האלבום ב"רולינג סטון" כתב מרקוס: "ספרינגסטין שר כמי שמנסה להמציא מחדש את החלום האמריקאי לאנשים שלעולם לא יחיו אותו".

למסקנה דומה הגיע הנטר תומפסון בגרסה קודרת ומאיימת יותר. על "Darkness on the Edge of Town" כתב מרקוס: "ספרינגסטין התקדם משירים על בריחה ותקווה להסתגלות לקיים. אבל האידיאליזם של שיריו המוקדמים קיים עדיין. מעמד הפועלים שעליו הוא כותב הוא כל מה שנשאר לו להציע, אבל במקום להציג אמת שנחייתה כעת הוא מצייר דיוקן של גמילות חסדים".

בתודעה המקשישה שלי, ספרינגסטין דועך ומאבד מקסמו. הוא מסתייג מהכינוי "בוס", אבל הפך בעצמו לגרנדיוזי מדי. מין "טיטניק" מוזיקלי רגע לפני שיפגע בקרחון. ה־E Street Band תנגן על הסיפון עד שהמים יגרמו לקצר במגברים, אבל ספק אם האוהדים שהפכו לכת עיוורת ונטולת כוח שיפוט ושיקול דעת, ירגישו עם בוא האסון.

אהבתי את מה שמרקוס כתב על האוטוביוגרפיה המוצלחת שכתב ספרינגסטין ב־2016. אהבתי גם את הספר: "ספרינגסטין טווה במהלך חייו את סיפור בריחתו שלו, רק כדי למצוא את עצמו כבול במיתוסים שמהם ניסה להשתחרר. הבעיה של ספרינגסטין איננה היעדר חזון, אלא שהחזון שלו הוא כה מוגבל עד שהוא נתקל בטבעם הניגודי של החיים באמריקה".

"עבור רובנו, תשעת ג'יליון אוהדיו של ברוס ספרינגסטין", כתב ריצ'רד פורד ("כתב ספורט") "שקנו וקנו שוב אלבום אחרי אלבום, שגהרו מעל המילים, שהרהרו בחייו המקצועיים והאישיים המורכבים כמו גם בחיי האישות והמשפחה אפופי הסודיות שלו...התמיהה שלנו בעניינו היא כיצד לעזאזל אתה מגיע מפריהולד, ניו ג'רזי, לזה אחרי 50 שנה קצרות? זה מזכיר את האיכר הזקן ממיין שכאשר שאלו אותו כיצד מגיעים לעיירה מאחורי הגבעה, אמר שאי אפשר להגיע משם לכאן. בחייו של ספרינגסטין כמו בחיי כל אחד, אינך יכול להגיע משם לכאן".

יש דברים שספרינגסטין מוכן לדבר עליהם. כמו על החצ'קונים שליוו אותו אל התהילה, לילות השתייה, המשפחה הדיספונקציונלית עם האב הדיכאוני והאם שהעדיפה נאמנות לבעלה על חשבון ילדיה וצמצום הכרחי של חיי ההוללות והשחיתות.

"אינני אוהב קפה אבל אני אוהב את הריח. הוא מנחם", הוא כתב; "למעלה, היכן שמשפחתי ישנה, היית מתעורר בבוקר חורפי ורואה את הבל נשימתך"; "בבית הזה, כפוף לתאריכי לידה ולנסיבות, הייתי אלוהים, מלך ומשיח - כולם באדם אחד"; "הייתי עד למה שחשתי שהיה פרצופו הרכושני של השטן. זה היה אבי הזקן והמסכן בעיצומו של התקף זעם אלכוהוליסטי באמצע הלילה, מפחיד את כל בני משפחתו".

"היו במשפחתי דודות שנהגו לצרוח במפגשים משפחתיים; בני דודים שעזבו את בית הספר בכיתה השישית, חזרו הביתה ולא יצאו ממנו יותר; וגברים שתלשו שיערות מכל גופם וראשיהם כשהם משאירים קרחות יער של קירחות..."; "עוינותו וכעסו החשוף כלפי בנו, הגבר היחיד הנוסף בבית...הוא אהב אותי אך לא יכול לסבול אותי. הוא חש שאנו מתחרים על חיבתה של אמי"; "כתבתי את 'הנהר' לכבודם של אחותי וגיסי". חלקים בספר מזכירים את כתיבתו של סטיינבק ואפילו פוקנר ואת יופיה של הפרוזה שלהם.

"אמי ואבי, לא גזענים או אנטישמיים, עדיין חשו צורך להזהיר את אחותי ואותי שאלה היו אנשים...שלא האמינו בישו! כל דיון תיאולוגי נשכח מיידית כאשר ראיתי את שתי האחיות המדהימות, שכנותיי החדשות, שנשאו עליהן חושניות מופלאה, שפתיים מלאות, עור חלק ועדין ושדיים כבדים - אוי!"; "שם רקדתי פעם ראשונה בפומבי וצלעתי את 50 הצעדים הביתה, כחול ביצים אחרי מגע קרוב עם שמלת צמר".

the river
the river | צילום: ללא

"הצליל הדחוס של ה־SG בצבעים פסיכדליים של אריק קלפטון הלם בי. צליל הגיטרה של 'זוהר אהבתך' הציף את חדר החזרות ונשא אותי לליגה אחרת. אף אחד - אף אחד בניו ג'רזי לא הפיק צליל כזה. לגיבסון שלי היה מגבר אחד, והמיתרים היו רחוקים מדי אחד מהשני, אבל הסאונד...הסאונד אמר, תנו את כל מה שיש לכם!". "האזנתי לוואן מוריסון, ג'ו קוקר וכלבים שוטים ואנגלים ורציתי לחזור לשורשי מוזיקת הנשמה".

טענה נוספת של מרקוס ושל מבקרים אחרים: לספרינגסטין אין באמת קהל שחור והלהקה שלו הייתה לבנה ברובה. הוא גבר לבן מקשיש, ששר לקהל שנראה ומרגיש כמוהו.

"כאשר התקרב האיש הגדול לבמה, תלשה רוח עזה מאושן אבניו את דלת המועדון מציריה ונשאה אותה לרחוב. סימן טוב. דמות שחורה וגדולה ניצבה בצללים. קינג קרטיס, ג'וניור ווקר וכל הזיות הרוק'נרול שלי באיש אחד. הוא התקרב לבמה ושאל אם הוא יכול להצטרף. הוא תפס את מקומו לצידי ונשף בסקסופון תו שנשמע כמו כוח טבע. זה היה צליל גדול, שמן וקדמוני, שלא שמעתי כמותו קודם לכן. התגובה המיידית שלי הייתה, זה הצליל שחיפשתי. היה משהו בכימיה בין שנינו, איש לצד רעהו, שהרגיש כמו שהיסטוריה נכתבת".

"כמה מחברי שירים טובים יש? מחברי שירים עם קול מקורי, עם סיפור אישי לספר, שיכולים לפתות אותך לתוך העולם שבנו, להחזיק את העניין שלך בדברים שהיו כפייתיים לגביהם. לא רבים, אולי חופן. דילן היה הבכיר ביניהם. בוב דילן הוא האב המייסד של ארצי. "Highway 61 Revisited" ו"Bringing It All Back Home" אינם רק אלבומים גדולים, הם היו הפעם הראשונה שבה נחשפתי לחזון אמיתי של המקום שבו חייתי. היו בהם אפלה ואור עם וילון של אשליות תלוי באמצע. דילן הניח את מגפו על הנימוס המחניק והשגרה היומית שכיסו על שחיתות ועזובה. העולם שתיאר היה פרוש לנגד עיניי גם בעירי הקטנה, מרוח על מסך הטלוויזיה שזרק אור אל בתינו הבודדים, שהחיים בהם התנהלו ללא ביקורת ומתוך הסכמה שבשתיקה. דילן העניק לי השראה ונתן לי תקווה. הוא שאל את השאלות שאחרים פחדו לשאול, במיוחד נער בן 15: 'כיצד זה מרגיש...להיות לבדך?'.

"שבר גיאוגרפי נפער בין הדורות ופתאום הרגשת יתום, נטוש באפיקה של ההיסטוריה, המצפן שלך מטלטל, הומלס פנימי. בוב הצביע על הצפון ושימש מגדלור לסייע לך לפלס את דרכך בג'ונגל שהשתלט על אמריקה. הוא תקע את הדגל, כתב את השירים, שר את המילים שהיו חיוניות כל כך לזמנים, לשרידות הרגשית והרוחנית של צעירים אמריקאים כה רבים באותו רגע. הייתה לי ההזדמנות לשיר את 'The Times They Are A־Changinn'' לבוב, כאשר עשו לו כבוד במרכז קנדי. היינו יחד לרגע חולף, יורדים במדרגות, כאשר הוא הודה לי על שבאתי ואמר, 'אם יש משהו שאני יכול לעשות עבורך מתישהו...' חשבתי, 'אתה צוחק ממני?' והשבתי 'כבר עשית'".

"ניסיתי לעצב אלבום שיישמע כמו האלבום האחרון בעולם, התקליט האחרון שתשמע אי פעם...האלבום שאחריו לא תזדקק לנוסף...צליל אלוהי אחד ואחריו האפוקליפסה. התחלתי עם ריף של גיטרה. מצא לך ריף גדול ואתה בדרך. אחר כך מלמלתי כמה אקורדים, מלמול, מלמול, מלמול, ו'Tramps like us, baby we were born to run'. זה כל מה שהיה לי.

"האתגר הראשון שלי היה כאשר 'טיים' ו'ניוזוויק' התקשרו כדי לקבל את הסכמתי לשים אותי על השער באותו שבוע. היססתי. באותם ימים אומנים פופולריים, בעיקר כוכבי רוק'נרול, לא הופיעו על שערים של שבועוני חדשות רציניים...באל־איי פגשתי את מרטין סקורסזה, רוברט דה נירו וג'ק ניקולסון, שגם הוא יליד ניו ג'רזי. שאלתי אותו כיצד הוא מתמודד עם הצלחה. הוא אמר שעד שההצלחה הגיעה הוא היה מוכן אליה...פקיד צעיר במס הכנסה שראה אותי על שערי השבועונים ודאי שאל את עצמו 'מי הבחור הזה?', והתשובה הייתה שזה הבחור שלא שילם מעולם מס הכנסה ואיתו מרבית חבריו.

"רוחות הרפאים של 'נברסקה' יובאו ממסעותיי הרבים ברחובות של העיירות הקטנות שבהן גדלתי. משפחתי, דילן, וודי, האנק וויליאמס, אמריקה הגותית בסיפוריו הקצרים של פלאנרי אוקונר, בספריו האפלים של ג'יימס קיין, באלימות השקטה בסרטיו של טרנס מאליק ובעלילה המתפוררת ב'ליל הציד' שביים צ'רלס לוטון. כל אלה הדריכו את דמיוני".

"ג'ולי (ג'וליאן פיליפס אשתו הראשונה - ר"מ) כבר ישנה כאשר נכנסתי לילה אחד למיטה. שם, בחושך, האירה מנורת לילה את טבעת הנישואים המבריקה שלי. מעולם לא הסרתי אותה; משהו בתוכי אמר לי שלעולם לא אסיר, שאסור לי. ישבתי על קצה המיטה, משכתי את הטבעת שהחליקה מאצבעי בקלות. אוקיינוס של ייאוש שטף אותי והרגשתי תחושת עילפון. הדופק שלי זינק, וליבי איים לפרוץ מהחזה. הלכתי לשירותים, שטפתי את פניי וצווארי במים קרים והחזרתי את הטבעת לאצבעי. חזרתי לחדר השינה המלא צללים שבו ישנה אשתי היפה במיטה, קו גופה כגבעה כהה ועדינה מתחת לשמיכות".

"יפהפייה מדליקה, מלכת לבבי, מלצרית, נערת רחוב, ילדה עם פריבילגיות, בחורה קשוחה מג'רזי, מחברת שירים גדולה, 19 שנה בניו יורק, אחד הקולות היפים שאי פעם שמעתי, חכמה, חזקה ושבירה. כאשר אני מביט בה, אני רואה ומרגיש את מיטבי".

"כאשר ביקרתי את הוריי במהלך מסע הופעות והבאתי איתי חבר ללהקה, סבל אבי מפרנויה קשה. הוא התפרץ מחדר השינה באמצע הלילה, צעק דברי הבל, דמיין שאנחנו מאיימים מינית על אמי".

המפגש עם היו"ר: "'הגיע הזמן ילד' אמר קול עם מבטא של ג'רזי. פרנק סינטרה ניער את הקרח בכוס של ג'ק דניאלס. מביט בנוזל הענברי הוא לחש, 'זה לא יפה?', כך החלה פגישתי הראשונה עם היו"ר. את חצי השעה הבאה העברנו בשיחה על ג'רזי, הובוקן, שחייה בהדסון והחוף. אחר כך ישבנו לארוחת ערב עם דה נירו, אנג'י דיקנסון ואחרים. מתישהו אחרי האוכל מצאנו עצמנו סביב לפסנתר בסלון עם סטיב ואידי גורמה ובוב דילן. סטיב מנגן בפסנתר, אידי ופרנק מקיפים אותו, ואני זוכה לראות את אשתי שרה בקולה הנפלא סרנדה לפרנק סינטרה ובוב דילן וזוכה לתשואות".

לפני 25 שנה בערך שלח "מעריב" (אמנון רבי) את מיכה קירשנר ואותי לתעד הופעה של ספרינגסטין; בבולוניה, איטליה, מכל המקומות. הקהל שאג "ברוס" במבטא איטלקי. היו שירים שהזכירו מדוע שווים החיים את המאמץ. היה סתם. בין חפציי מקונטיקט הגיע צילום ממוסגר של ספרינגסטין מאת קירשנר. גם אותו לזרוק? בפרמה נפלנו על פרושוטו, פרמזן וחומץ בלסמי. בבולוניה האוכל כבד ושמן מדי. בוונציה נפלנו על אחד המלונות הטובים בעיר וישבנו ליד המינגוויי ב"Harry’s Bar" ושתינו בליני. אגב, ספרינגסטין עדיין הצליח לשאוג אז את הרגעים האופראיים של שיריו הגדולים.

תגיות:
ברוס ספרינגסטין
/
מעריב סופהשבוע
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף