"אפקט מנורה" הוא כבר בבחינת תופעת טבע מוכרת. הוא נוצר ברגע שבו זמרת או זמר מתחילים שיר, ושנים עשר אלף איש שמקיפים את הבמה שואגים את המילים ביחד ברעש עצום, בתוך החלל הסגור של ההיכל ביד אליהו.
התוצאה מזכירה גל צונאמי ענק, ששוטף מהיציעים למטה, דרך הטריבונות התחתונות, מהן לאורקסטרה ועד לבמה, ומאיים להטביע את הכל. את השירה של הזמר, את המוזיקה של התזמורת והמחשב, את ההיכל עצמו, את העונה של מכבי ת"א. והכוכב או הכוכבת שבמרכז הבמה בהיכל, שחווים את "אפקט מנורה" באותו הרגע, מכה גלים גלים, נעמדים לכמה שניות, נדהמים מהעוצמה שהמוזיקה שלהם והכוכבות שלהם מייצרות אצל הקהל, וחוזרת אליהם ממנו, בהמון אהבה, אהדה ושמחה.
כיום, בן זקן משתייכת לקאדר של כעשרה זמרים וזמרות שהופעה במנורה היא עבורם עניין כמעט שגרתי של אחת לכמה חודשים או שנה, תלוי במסה של הלהיטים שהצליחו להוציא בחודשים שקדמו. אז נכון שהתעשייה גדלה, אופני השיווק השתכללו ויש היום הרבה יותר קהל שהולך להופעות, ועדיין אסור להמעיט בהישג הזה, בטח אחרי ההרפתקה שלה באצטדיון טדי.
בשנים שלפני עדן בן זקן, המוזיקה המזרחית שיוועה לזמרות צעירות, לממשיכות דרך לשרית חדד. רבות ניסו, רובן לא שרדו. עדן עשויה מהחומרים הנכונים, יש לה את הקול, המראה, האופי והבחירות האמנותיות שקולעות. אלבום הבכורה שלה, "מלכת השושנים", שיצא לפני עשור, בישר את העידן החדש בפופ הים תיכוני, את הגל השלישי (אחרי הגל של איל ושרית, והגל של הפרצים), פופ מזרחי שפונה במובהק לקהל צעיר ומדבר על בילויים מחד ולבבות שבורים מאידך.
הופעות גדולות הן מקצוע בפני עצמו. זמר שעולה מול 12 אלף איש צריך להיות בשיאו, המקצועי, המנטלי, הפיזי. המופע אמש במנורה הראה שעדן בן זקן היא כיום זמרת ופרפורמרית הרבה יותר טובה מהעדן שהופיעה לראשונה באותו ההיכל אי שם לפני שבע שנים. גם הטכנולוגיה השתכללה מאז. היא הרבה יותר מנוסה בלהחזיק ולהלהיב קהל, יש לה טיימינג מצוין עם התזמורת, למרות שהם יושבים למרגלות הבמה והיא עליה רוב הזמן לבד ויש לה יכולת להישאר מרוכזת, גם לשיר הכי טוב שהיא יכולה וגם לסחוף אחריה את המעריצים, וזה לא קל.
אל הסדרה הזאת במנורה היא הגיעה אחרי מיני אלבום מצוין, "בסיבוב הבא", ועוד אלבום שהיה לא פחות טוב ממנו, "עוד פעם סטלה, עוד פעם דיכאון", כך שהיה מה לחגוג. לצד שירים משני האלבומים, כמו "מלכת הלבבות", "אקדח טעון", "ילד מסוכן", "מרצדס שחורה" ו"נרקומנים של כאב", בן זקן נתנה את מיטב הלהיטים מכל האלבומים, כמצופה ממנה.
אישית, אבל זה רק אישית, הצטערתי ש"תזיזו" רק פתח מחרוזת ולא בוצע במלואו, כי זה השיר שלה שאני הכי אוהב. אבל היא ידעה להרים ולהוריד את הקצב בכמה גלים, עלתה לעיתים לעוצמות וגבהים ווקאליים מרהיבים וידעה גם לגרום לכולם להשתולל. באחד השיאים עלה לבמה נגן הבגלמה שלה וניגן את זורבה היווני.
12 אלף מגבות לבנות שהונחו על הכיסאות בהיכל נופנפו לפי הקצב המתגבר ויצרו מראה מרהיב, מסחרר, מטמטם, כשבן זקן מנצחת על החגיגה ומחלקת הוראות בימוי. המקצב היווני היה כמובן מבוא לאחד מלהיט הענק שלה, "תרקדו" ("אין פזמון, תרקדו"), שבו אכן היכל מנורה נשבר.
היא אירחה שלושה: מאיה דדון שסיפקה את מופע החימום ולפי העוצמות שבהן הקהל שר את השירים שלה, היא הכוכבת הבאה בז'אנר; עדן חסון שעלה באמצע לשני שירים; ויונתן קלימי, שעד היום היה מוכר בעיקר ככותב ויוצר, ועלה באמצע לשיר אחד, כדי לתת לבן זקן לקחת קצת אוויר באמצע.
אני לא מומחה לאופנה, רחוק מזה, אבל קראתי שלפני סדרת המופעים הזו הסטייליסטית שלה התפטרה ושהאאוטפיטים שלבשה בשני המופעים הראשונים זכו לביקורת נוקבת מצד מבקרי אופנה. במופע אמש היא היתה לבושה היטב, עם שמלה שחורה שהחלק העליון שלה כולו נפוח, והחלק האמצעי והתחתון צמודים, הרגליים יחסית חשופות ומגפיים שחורים משלימים מראה של ילדה פשוטה שהפכה לנסיכה והתלבשה לנשף. שזה מה שעדן בן זקן. ילדה פשוטה מקריית שמונה שהפכה לנסיכת הפופ הים תיכוני וכבר עשור נאבקת על כתר המלוכה, רוב הזמן בהצלחה.
התרעות פיקוד העורף