אנה זק הייתה הכוכבת - עכשיו יש לה תחרות רצינית ממש מתחת לאף | דודי פטימר

הטריק הישן של אנה זק עובד - אך האם זה מספיק?

אנה זק ממשיכה במסלול הפופ הקונבנציונלי שהפך אותה למותג מוכר וממוסחר, אך הפעם קשה להתעלם מתחושת החזרתיות שמאפיינת את הסינגל החדש שלה, "היילי". השיר מציב את זק שוב בתור הדמות הנשית העצמאית והלא מתנצלת - פרופיל שזכה להצלחה בעבר, אך כאן כבר נדמה כי הנוסחה מתישה ומגבילה את האפשרויות היצירתיות שלה. במקום להציע חידוש או סיבוב מפתיע, "היילי" נשאר בטוח, מוכר וקליט, אך נטול עומק אמיתי.

המילים מנסות למצב את זק כדמות כוחנית ונוכחת, שמובילה את השיחה ומכתיבה את כללי המשחק. פזמון כמו "יותר מידי זמן ושום סוס לבן" או "גיליתי שאנלא באמת כזאת עצובה" משדר ניסיון לשילוב של קלילות ופואטיקה אורבנית, אך הכוח המשמעותי של המסרים הללו נשחק עקב החזרתיות והחוסר במתח חדש. אין כאן את ההתרגשות או האסימטריה שמסוגלת להפוך שיר פופ קיטשי למעין חוויה אינטלקטואלית או חברתית.

המוזיקה עצמה - קצב מהיר, פופ קצבי, עיבודים חד־גוניים - מתפקדת כהמשכיות של הנוסחה הקיימת, אך אינה יוצרת פער מעניין עם הטקסט. ב"שאר השירים שלה", הקהל כבר למד לזהות את השפה השבלונית הזו: הומור עצמי, הפוזה של דוגמנית-על, פניות חינניות אך מחודדות כלפי הגבר, והחגיגה הקלילה של העצמי הנשלט. כל אלו כאן, אך אין הפתעה, אין אקספרימנט חדש שמעצים את ההאזנה או נותן לשיר אופי ייחודי מעבר למותג האישי של זק.

ניתן לראות ב"היילי" ניסיון להמשיך את המסרים של העצמה נשית, אך הם מוגשים בפורמט כמעט סטנדרטי, שבו האישה היא תמיד מנצחת, תמיד שולטת, ואינה מאפשרת פגיעות אמיתיות. הנרטיב הזה כבר נצרב במודעות הציבורית של הקהל, ותחושת העייפות ממנו פוגעת ביכולת של השיר להתחבר ברמה עמוקה יותר. הקולקטיביות של החוויה הנשית איננה מורגשת; מה שנשאר הוא פרסונליזציה מבודדת של כוח - מבלי להציע סיפור, קונפליקט או גימיק שמשדר משהו חדש.

גם מבחינה סגנונית, הניואנסים אינם פורצים דרך. הקלילות של הרגאיי־פופ, הסלואו־ביטים, וההקפצות הקצביות מוכרים היטב, והפזמון הקליט אינו מצליח למתוח את הגבולות של זק כאמנית. היכולת של השיר להיות גם קליט וגם מעניק עומק נראית מוגבלת, והסינגל נשאר במעגל המוכר של שירי פופ עכשוויים המייצגים אישיות מצליחה אך סטטית. המסרים החוזרים של עצמה נשית ופוזה אישית כבר אינם מספקים אדרנלין יצירתי, והחזרה על נוסחה בטוחה מייצרת תחושה של שגרה. על מנת להישאר רלוונטית ולהמשיך לצמוח בפופ המקומי, זק תצטרך לקחת סיכון אמיתי, לחרוג מהפורמט השבלוני ולהציע חוויות מוזיקליות שמרחיבות את האופק שלה ושל המאזינים.

מריה דומרק דוהרת קדימה

נחשפתי לראשונה למריה דומרק בשנת 2019 דרך השיר "כמו בובה", פופ מדויק, קולח ומרגש, ובלב שלי נשארה תחושת אכזבה קלה שהפסיקה לייצר שירים כאלה בעברית. מאז היא לקחה פסק זמן מסוים, התעמקה בגיבוש הזהות האומנותית שלה, והחלה לשחרר חומרים בלועזית, מתוך כיוון ברור לקריירה בינלאומית.

עכשיו, עם הסינגל החדש "is this what you wanted?", דומרק מציגה את השלב הבא במסע שלה, כזה שמראה גם את היוצרת המתבגרת, גם את המפיקה המוזיקלית המתוחכמת, וגם את הסטורי טלרית שמכירה את החומר האנושי שלפני הצליל.

השיר הוא שילוב מרתק של פתיחות אלטרנטיבית ותחכום סינת'-פופי - מצד אחד עדין, כמעט פגיע, מצד שני מלא נחישות. הקול של דומרק חורש את האווירה בחלום מעודן, רגישות רפאים שמזכירה את ההד אחרי פרידות וכאב רגשי. אבל מתחת לפני השטח מצויה תחושת בנייה מחדש: כאילו ניצבת בין הריסות של מערכת יחסים ומחליטה מה לשמר, מה לתקן, ומה לזרוק מאחור. השיר עוסק בעיבוד של כאב ואכזבות, התמודדות עם דינמיקות רעילות, וחיפוש אחרי ניצוצות ראשונים של ריפוי פנימי.

הייחוד כאן הוא בהובלה האמנותית של דומרק עצמה - היא לוקחת חלק פעיל בכתיבה ובהפקה, ומניעה את הנרטיב שלה בכנות כמעט בלתי מתווכת. התוצאה היא שיר שמרגיש אישי, אותנטי, ומתחבר לחוויה האנושית באופן עמוק, כזה שמדגיש את הרגש במקום את הצעקה. זה שיר שמדבר על לב שנשבר ועל הדרך למצוא את עצמך מחדש, אחרי כל שבר קטן או גדול.

רקעה המוזיקלי והתרבותי - גדילה בבית עם הורים ברוסיה ובתחום הבלט, חשיפה מוקדמת לביצועים ולרגישות אמנותית - מעניקים לשיר ולקליפ נופך אינטואיטיבי ואסתטי. האופן שבו היא מפנה את המיקרופון אל חוויותיה הפנימיות, לצד הפקת סאונד מדויקת ומרווחת, מייצר שילוב של פופ עתידני ואינטימי כאחד. "is this what you wanted?" הוא שיר אינטלקטואלי-רגשי, שמציע חוויה עמוקה של שחרור ותחושת העצמה שקטה, כמעט מתוחכמת.

לסיכום, הסינגל החדש מסמן כניסה של מריה דומרק לתקופה חדשה: תקופה שבה יש לה שליטה על הסיפור שהיא מספרת, על הצליל שהיא בוחרת, ועל הדרך בה היא מציבה את עצמה בעולם המוזיקה הבינלאומי. השיר מצליח להיות גם אישי מאוד, גם אוניברסלי, והוא נותן הצצה לאומנות בוגרת, חושנית ומדויקת, שמדברת לא רק דרך המילים אלא גם דרך הסאונד, הרגש והנוכחות שלה כאמנית.

אודי שניידר חוזר לקולנוע הישן

אודי שניידר, שפרץ לתודעה הציבורית דרך "הכוכב הבא", ממשיך ליצור במרחב המוזיקלי המקומי כישות כמעט ייחודית: הוא לא מנסה להשתלב בקווים המקובלים אלא בונה לעצמו נישה אישית ומובחנת, שמשלבת פופ שנות ה־70 וה־80 עם נגיעות עכשוויות בטקסטים ובמנגינות. השיר החדש שלו, "לבד בקולנוע", ממחיש את הגישה הזאת בצורה חדה: מדובר בפופ מלודי וקולח, שמושמע באופן שנוגע בקלות ברגש, אך לא שוקע בבנאליות של נוסחאות מוכרות.

מה שמייחד את "לבד בקולנוע" הוא האיזון בין נוסטלגיה לרעננות: הסאונד, בהפקתו של ניר מימון, מצליח ליצור תחושה של מסע בזמן, כאילו אנו חוזרים לקולנועי הרחוב של פעם, אך עם פרספקטיבה מודרנית. הטקסטים מציעים מיקרו־דרמה אישית, רגעים קטנים של בדידות והשתוקקות לאהבה, אך הם לא מציגים סיפורים אובססיביים אלא רגעי תובנה עדינים, שנוגעים בהקשבה עצמית, בציפייה ובכמיהה שמכירה את עצמה.

השיר מציב את האודיו-ויזואלי כמרכיב מרכזי בחוויה: מול מסך הקולנוע, גם המאזין וגם הדמות פוגשים אהבה "כמו שפעם עשו", אך במקביל הם לבד, עם כל המורכבות הרגשית של בדידות מודעת. זוהי הקרבה רגשית שמכבדת את הפגיעות האנושית, מבלי להיכנס למלודרמה מיותרת. המנגינה הקליטה והגרוביות של השיר מאפשרות תחושת התמסרות - אפשר "לכבות את המוח ולהדליק את הלב", כפי שהשיר עצמו מציע - רגע שמזמן התבוננות פנימית בתוך חוויות מוכרות לכל אחד.

לשניידר יש יכולת יוצאת דופן להתאים את הביצוע הקולי למידותיו האישיות, מה שמעניק לשיר תחושה אינטימית וקרובה למאזין. הפרטים הקטנים, החל מהקצב המשכר ועד לנגיעות המלודיות שמרפררות על ההקשרים התרבותיים של שנות ה־70 וה־80, יוצרים חוויה של פופ מודרני שמחבר בין עבר לעכשיו. הקליפ הנלווה מחזק את האווירה הזו, ומעניק לשיר שכבת עומק נוספת של סיפוריות ויזואלית שמושכת את העין והלב יחד.

בדרך למעלה: יובל מזרחי כובשת את הלב

יובל מזרחי מתגבשת כאחד הקולות המעניינים ביותר בגל החדש של הזמר המזרחי. בעוד רבים בז’אנר נאחזים בתבניות המוכרות, מזרחי מנסה לתחזק מרחב עדין בין מסורת לעכשוויות: מצד אחד, היא שומרת באדיקות על הסלסול והנשמה שמגדירים את ההוויה של המוזיקה המזרחית; מצד שני, יש בה מודעות מוזיקלית חדשה, עיבודים מעודכנים ורגישות אינטימית שממקמים אותה בתוך שדה מודרני של יוצרים. "כדור פורח", הבלדה החדשה שלה, ממחישה זאת בדיוק - שיר שבנוי על עוצמה רגשית, אך לא נופל לקלישאות, ושומר על ליבה חשופה וחכמה.

החוויה שמזרחי יוצרת כאן אינה רק סיפור שברון לב, אלא מבט נשי מפוכח על מערכת יחסים מתפרקת. היא מצליחה לייצר נרטיב אישי שמתקיים בתוך ז’אנר מלא דרמה, אבל לא מגזימה, לא צורחת את הכאב - אלא מנכיחה אותו בשקט שנוקב יותר מצעקה. "מה שווה השמש בלעדיך", "לב קרוע, געגוע, סוף ידוע" - אלו מילים שמתיישבות על הפצע לא באמצעות מלודרמה, אלא דרך כנות רגשית שמערבבת פגיעות עם נחישות פנימית. הקול שלה, חם ובשל, יודע להתכווץ במקום הנכון ולהתרחב במקום הנכון, ומעניק לשיר את הנשמה שמרימה אותו מעל בלדות שברון הלב המוכרות של הפופ המזרחי.

מבחינה מוזיקלית, "כדור פורח" נשען על מבנה קלאסי של בלדת נשמה, אך ביצועו מעניין בזכות הבחירה בהפקה יחסית צנועה שאינה מנסה לדרוס את הטקסט. במקום להלביש את הקול של מזרחי באריזה בומבסטית, המפיקים מאפשרים למילים להכתיב את הדופק. האלמנטים המוזיקליים - קלידים מרחפים, כלי מיתר דקים, ביט מאופק - מעצבים סאונד שמחזיר אותנו למרקם הרגשי של בלדות מזרחיות מפעם, אך עם מגע מודרני שמעניק לו עומק עדכני. זו נוסטלגיה שלא עושה רומנטיזציה לעבר אלא משתמשת בו ליצירת נוכחות עכשווית.

"כדור פורח" אינו בהכרח השיר שיהפוך את מזרחי לשם שכל בית בישראל מכיר - חסר בו ה"אס" שמדליק מדינה שלמה - אבל הוא כן הצהרה ברורה. הוא מראה שיש כאן יוצרת עם עומק, יכולת קולית, רגש, וחוש מוזיקלי שמרחיבים את גבולות הגזרה של הפופ המזרחי. זו יצירה של מי שמבינה את מקומה בז’אנר, אבל גם את היכולת שלה לשנות אותו מבפנים.

השיר חושף יוצרת שמתחילה לבנות זהות אמנותית יציבה. "כדור פורח" הוא לא רק עדות לכישרון שלה - הוא סימן מרומז ומשכנע לעתיד שבו שמה יהפוך לקבוע יותר ויותר במפת המוזיקה המקומית. זה שיר שעובד לא רק על הלב, אלא גם על ההבנה שיש כאן קול שמבקש להישמע, ובצדק.

ג'ולייטה חוזרת, ואל תקראו לזה קאמבק!

יש משהו כמעט מתוכנת באופן שבו התקשורת ומשרדי יחסי הציבור מנפחים את רעיון ה"קאמבק", כאילו עצם החזרה של אמן למסלול היצירה היא אירוע דרמטי שמחייב כותרות. התופעה הזו מייצרת תחושה מזויפת של עלייה ונפילה, כאילו כל מי שנעדר מן הבמה הציבורית הוא בהכרח דמות שנשכחה או נעלמה מאור הזרקורים. אלא שבמקרים רבים מדובר בבחירה מודעת, אנושית ופשוטה. במקרה של ג'ולייטה, מדובר באמנית שהחליטה להקדיש את זמנה להקמת משפחה, להיות נוכחת בגידול ילדיה, ובכך לסגת זמנית ממסלול הקריירה. הבחירה הזו לעולם אינה עדות לדעיכה אלא לאפשרות אחרת של חיים ושל שלמות פנימית, ובוודאי שאינה סיבה להפוך את שובה לדרמה מלאכותית.

הסיפור של ג'ולייטה תמיד היה מעט מורכב יותר. היא ניחנה בקול חם, בכריזמה מחשמלת, ביכולות ווקאליות טובות ובאינטואיציה מוזיקלית טבעית. לאורך שנות פעילותה הראשונות נראתה כהבטחה מבטיחה של הז’אנר הים תיכוני המסולסל, מישהי שעומדת על סף פריצה גדולה. אך המפגש בין פוטנציאל אישי לבין המנגנונים של התעשייה אינו תמיד פשוט. למרות חשיפה רחבה בזכות השתתפות בתוכניות ריאליטי מוכרות כמו "לה לה לנד" ו"הסוכנים", ובהמשך "הכוכב הבא לאירוויזיון", התחושה הייתה שהיא לא הצליחה לממש עד הסוף את המרחב האמנותי שהיה גלום בה. משהו בפאזל לא התחבר בזמן הנכון.

דווקא משום כך, יש רעננות מסוימת בצפייה בחזרתה הנקייה יחסית, כמעט צנועה, עם "שמלה ודמעות", שירה החדש. אין כאן ניסיון להתחרות בגימיקים האינסטנטיים שמייצרים כוכבים לרגע. מדובר בבלדה ים תיכונית שצומחת מתוך הדנ"א האמנותי של ג'ולייטה, ולא מתוך ניסיון להתאים את עצמה למגמות חולפות. חשוב לזכור כי תרבות הפופ של ימינו פועלת בקצב שמוחק זיכרונות במהירות, וכך קורה ששמה של ג'ולייטה כבר אינו חלק מהלקסיקון של הדור הצעיר. אולם יש לה קהל גדילה טבעי, אלה שהתבגרו איתה והפכו בעצמם לקהל מן השורה, קהל בעל נאמנות רגשית וכוח צרכני לא מבוטל.

האתגר האמיתי אינו יצירת שיר מוצלח אלא בניית מסלול חזרה שמכבד את האמן. חזרה שאינה מלווה בסיסמאות מנופחות או בהכרזות בומבסטיות על "קאמבק", שאינן אלא מסיכות שמקטינות את המורכבות האנושית והאמנותית. אם ג'ולייטה תזכה לליווי מקצועי יציב ולמתווה שיווקי שאינו מציג אותה כדמות מן העבר אלא כאמנית ממשיכה, מישהי שבאה מתוך המשכיות ולא מתוך געגוע לנעוריה, יש לה סיכוי אמיתי ומוצדק להתבסס מחדש. אחרי הכול, מאחוריה שנים של הקלטות, אלבומים וסינגלים שהותירו חותם, ומולה עומד קהל שהספיק להתבגר ולהעריך יצירה פחות ראוותנית ויותר כנה.

בסופו של דבר, חלק מהיופי בתנועה מעגלית של אמן הוא ביכולת להופיע מחדש לא כצל של העבר, אלא כאדם שלם יותר, מודע יותר. ג'ולייטה נמצאת בדיוק במקום הזה. אם נאפשר לה להישמע בלי רעשי הרקע המיותרים של תעשיית הכותרות, אולי נוכל לגלות שהקול שהיה פעם הבטחה רחוקה מסוגל עדיין לרגש, להתעצב ולהתחדש. זה כשלעצמו סיבה מספקת לתת לה את הצ’אנס ההוגן שמגיע לה.

גבירותיי ורבותיי: מורן פאקינג אהרוני

בכל פעם שמורן אהרוני משחררת שיר חדש, מתחדדת מחדש תחושת הפספוס הגדולה שנקשרה בשמה מאז עלתה לראשונה על בימת "כוכב נולד". כבר אז היה ברור שמדובר באחת הזמרות בעלות הקול המרשים, המדויק והעמוק ביותר שצמחו כאן: זמרת נשמה אמיתית, שמצליחה להפוך כל צליל לאמירה רגשית טעונה. בהמשך, גם השתתפותה ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" לצד רד בנד רק חיזקה את ההבנה שמדובר ביוצרת ובמבצעת בעלת מנעד ענק - אך, באופן כמעט פרדוקסלי, הדרך אל לב המיינסטרים נותרה עבורה פתלתלה יותר מכפי שהגיעה לה.

אהרוני תמיד נדמתה כמי שנמצאת על התפר בין עולמות: מצד אחד בעלת עומק יצירתי נדיר, כתיבה חכמה ונשמה גדולה; מצד שני, תעשייה שמעדיפה לעיתים פופ קל לעיכול על פני אמנות שמבקשת לעורר מחשבה. לכן, בכל חזרה שלה אל קדמת הבמה יש משהו מרגש כמעט מעצם קיומו - מפגש נוסף עם אמנית שמסרבת לוותר על האמת הפנימית שלה, גם כשהיא משלמת מחיר של חשיפה קטנה יותר או נתיב ארוך יותר אל מרכז הבמה.

"עד המדבר", שירה החדש, מציב שוב את מהות יצירתה של אהרוני במלוא בהירותה: פופ אישי, חשוף ואינטימי שלא חושש לגעת בפצעים, לשאול שאלות, ולהפוך מסע פנימי למוזיקה מהודקת ורבת שכבות. זה שיר שממשיך את הקו האותנטי שלה - פופ שאינו מבקש לרצות, אלא להישמע. הוא מצליח להישען על כתיבה חדה ומדויקת, ובו בזמן להישאר קליט, עשיר ולופת רגשית. אהרוני מוכיחה בו שוב את יכולתה להפוך פרטי לחלוטין לאוניברסלי, להעניק מנועים רגשיים חזקים גם למאזין שמעולם לא עזב עיר לטובת מדבר.

על רקע נוף מוזיקלי רווי הפקות אינסטנט, אהרוני בולטת דווקא מתוך הקפדה, מחשבה ואותנטיות: שירים שנכתבים מתוך חוויה אמיתית, לא מתוך נוסחה. העובדה שעדיין לא זכתה למעמד שמגיע לה אינה מפחיתה כהוא זה מעוצמת היצירה שהיא מביאה איתה; אם כבר, היא מחדדת את התקווה שאולי הפעם - עם שיר כה בשל ומדויק - תצליח גם לגעת בקהל רחב יותר. "עד המדבר" הוא יצירה שמזכירה מדוע אהרוני נחשבת לאחת הזמרות הגדולות של דורנו, גם אם לא תמיד זכתה להכרה רשמית מלאה.

ובסופו של דבר, אין כאן רק שיר חדש: יש כאן עוד עדות למסע ארוך של אמנית שממשיכה לצעוד בעקשנות ובעדינות לעבר מרכז הבמה, כשביד אחת היא מחזיקה אמת ובשנייה היא מחזיקה אומץ. המוזיקה של מורן אהרוני, ו"עד המדבר" בפרט, מוכיחה שהדבר החשוב ביותר לא נמדד בצעקות, אלא בעומק. ודווקא משם - מהעומק - מגיעות היצירות שנשארות.

מושיק עפיה "שובר שתיקה"

יש משהו כמעט פרדוקסלי בדרך שבה מושיק עפיה מציג את חזרתו לבמה: מצד אחד הוא משייך אותה למושג השחוק והבעייתי "קאמבק", ומצד שני - כל מהותו המוזיקלית מעולם לא באמת עזבה. עפיה, כמבצע, נושא עימו מסורת של זמרים שהיסוד המניע שלהם אינו התהילה או העדכנות הרגעית, אלא מחויבות עמוקה למילה הכתובה, לאמת הרגשית ולשבריריות שבין אדם לעצמו. גם כשהקריירה שלו ידעה עליות ומורדות, הוא נשאר נאמן לאותו ציר מרכזי: היכולת לקחת טקסט, גם אם הוא פשוט על פניו, ולהעניק לו נוכחות, אמינות וחום שקשה לזייף. זהו יסוד שמבדיל אותו מרבים: הוא לא "מבצע שיר" אלא מגלם אותו.

במסגרת הזו, שירו החדש "בים של רגשות" אינו רק עוד בלדה מזרחית-ים תיכונית, אלא הצהרה על המשכיות. השיר פועל בתוך גבולות הז'אנר - העיסוק בפרידה, הגעגוע, ההיאחזות בשבר של תקווה - אך קולו של עפיה נטוע עמוק ברובד התחתון של המילים: הוא מעניק תחושה שהכאב אינו מטאפורה אלא תיעוד. עצם הבחירה שלו בטקסט המתמסר לפגיעוּת, לתחושת אובדן כמעט קיומית, משמרת את אותו קו אותנטי שהפך אותו לאחד המזוהים והאהובים בז'אנר. לא מדובר בזמר שמחפש טרנד, אלא באמן שממשיך את הדיאלוג ארוך השנים שלו עם רגשות פרומים.

מעניין לראות כיצד השיר מתנהל בין אינטימיות לבין תפילה – "ורק את אלוקים אני שואל" - תנועה שממקמת את החוויה האישית בתוך מרחב כמעט רוחני. גם אם מדובר בבחירה לירית שכיחה בז'אנר, אצל עפיה היא נתפסת כחלק מתפיסת עולם: הכאב אינו רק פסיכולוגי, אלא בעל הדהוד שמבקש משמעות, אולי אפילו ישועה. הטקסט כשלעצמו פשוט, אך הפשטות הזו היא המרחב שבו עפיה יודע לפעול במלוא עוצמתו: הוא לוקח שורות שיכלו להישמע שגרתיות וגורם להן להישמע כמו וידוי.

ובסופו של דבר, אולי דווקא משום שכל זה לא עטוף בהכרזות בומבסטיות, יש משהו אמיתי בחזרתו. אם כבר משתמשים במילה "קאמבק", הרי שזה אינו ניסיון לשוב להיות מי שהיה - אלא המשך ישיר של מסע מוזיקלי שהקהל מעולם לא נפרד ממנו באמת. "בים של רגשות" ממקם את עפיה במקום שבו תמיד היה החזק ביותר: נקודת החיבור בין פגיעה לעוצמה. השיר מזכיר כמה תפקידו של זמר-מְבַצֵּעַ חשוב בתרבות המקומית, וכמה מעטים יודעים היום לשיר כאילו הם מספרים סיפור חיים ולא פשוט קוראים מילים מעל דף.

הבקשה של שחר סגל

שחר סגל, בעיניי, היא אחד הקולות הכי מעניינים בסצנת ה-R&B והפופ המקומית, גם כשהיא פונה לעולמות בינלאומיים. עם "Please", הסינגל החדש שלה,  היא לא רק מציגה שיר חדש, אלא מנסחת מחדש את הקול האישי שלה, את הזהות האמנותית שלה, ואת האופן שבו היא מתמודדת עם ציפיות חיצוניות. השיר לא נועד להסתיר או לרצות מישהו אחר; הוא הצהרה עזה של אוטונומיה ויכולת לבחור את דרכה, גם אם זה סותר את מה שהחברה או הקהל מצפים ממנה.

המוזיקה של סגל, כמו תמיד, מבוססת על שילוב בין ביטים חזקים, לחנים מלודיים שמושכים את האוזן, וטקסטים שמשאירים מקום למחשבה. כאן, ב-"Please", היא מייצרת שילוב נדיר של פופ עכשווי עם אנרגיה נשית עצמאית, כשהיא מחברת בין העבר שלה, החוויות האישיות והשאיפה שלה לצמיחה בלתי פוסקת. הטקסט שלו הוא כמעט מונולוג פנימי: מאבק עם ציפיות, התמודדות עם ביקורת, והכרה בכוח הפנימי שמאפשר לה להמשיך בדרכה.

מה שמייחד את השיר הוא האינטימיות שבו לצד תחושת הרומנטיזציה של העצמאות וההעצמה האישית. היא כותבת על חוויות שהיא בוחרת להרגיש, על הגבולות שהיא מציבה, ועל ההבנה שלא ניתן לרצות את כולם - והכל בתוך קצב ושפה מוזיקלית עכשווית ונגישה. השיר מצליח להיות אישי מאוד, אבל גם אוניברסלי: כל מאזין יכול למצוא בו חיבור למאבק הפנימי שלו, למקום שבו הוא מחפש חופש ואותנטיות.

"Please" ממצב את סגל כאמנית בוגרת, מודעת לכוחה ולכישרונה, מישהי שממנה אפשר לצפות להפתעות ולחדשנות גם בעתיד הקרוב. מדובר בשיר שמציג לא רק את יכולת הביצוע שלה, אלא גם את הכתיבה וההפקה שלה - אמנות שלמה שמגיעה ממקום חזק, בוגר ואותנטי. עם כל ביט, כל מילת פזמון וכל החלטת סינתזה, סגל מצליחה להעביר מסר ברור: היא לא תתפשר, היא לא תנסה לרצות אף אחד, והיא כאן כדי להכתיב את הכללים שלה עצמה.