יש משהו מרשים בעובדה שאהרון (40) אינו מנסה להחביא את השנים שעברו עליו. להיפך, הן הופכות אותו לאמן מודע לעצמו יותר, לכוון ביצירה שלו לעומקים שאינם מסתתרים מאחורי קלישאה מוזיקלית. אולי אלו חיי הנישואין, אולי זו ההורות ואולי אלו החיים עצמם שביגרו ושפשפו אותו.
אחד הדברים הבולטים ביותר באלבום, המונה 16 שירים, הוא הוויתור המוחלט על ההעמדה של גיל ובשלות כעול. אהרון אינו מנסה להיראות צעיר מהמציאות. אין כאן התחנפות לדור מתבגרים, והדבר משחרר אותו ליצור מתוך מקום אותנטי לחלוטין. הוא שר כאדם שמכיר את הטלטלות ואת השלווה, את השנים שבהן החיפוש הוא אינסופי ואת השנים שבהן החיפוש הופך להבנה. בעולם שבו אמנים רבים בורחים מהזדקנות ומנסים להנציח נעורים, אהרון מציע עמדה הפוכה: התבגרות היא קרקע פורייה למוזיקה טובה יותר.
הרגעים המרגשים באלבום אינם מגיעים מהגדול והדרמטי אלא דווקא מהאינטימי. "אמא שלי צדקה" הוא אחד מאותם שירים שבהם אהרון מביט על אהבה שנשמטה מבין הידיים. השורה "נלחמנו בשדים וצחקנו על הפחד" נמסרת בקול של מי שנושא את עדות הזיכרון. היא פשוטה, לא מנסה להיות שירית יתר על המידה, אך דווקא הפשטות הזו היא הכוח.
"כבר לא בן 30", למשל, מציג צד אחר של הבשלות. זהו שיר מסע פנימי של אדם שמנסה להגדיר מחדש את מקומו בעולם. השורה "אז לקחתי אוויר ונסעתי רחוק, הוצאתי עשן והתחלתי לצחוק" מתארת בריחה שאינה בהכרח פתרון אלא רגע של ניסיון לנשום בתוך עומס רגשי. אהרון משרטט כאן דמות של אדם שתלוי בין עבר שמסרב לשחרר לבין עתיד שהוא לא תמיד מצליח לראות. המשפט "כבר לא בן 30 אבל ילד קטן" הוא אולי הסינתזה המדויקת של האלבום כולו. אהרון מכיר בשכבת הבגרות אך אינו מתכחש לילד שבתוכו. זה מורכב, כן, אך גם אנושי עד כאב.
העוצמה המתפרצת של "ניצחונות והפסדים" מציבה את אחד מרגעי השיא האמנותיים באלבום. אהרון מאפשר למוזיקה לנוע מהר יותר ממנו, כמעט לסחוף אותו. זהו שיר שנושא בתוכו סאונד רוקיסטי, משוחרר, מלא ביטחון. הטקסט "מאה פעמים אתה תקום, תיפול על הפנים" מגלם תפיסת חיים שאינה מסתפקת בקלות. הוא שר על הדרך, על האפשרות לכישלון כחלק טבעי מהתנועה קדימה, על מוכנות להישיר מבט לקושי. השימוש בריטואל החוזר "גלים, גלים, מתגלגלים" מעגן את השיר כסוג של הצהרת אמונה: החיים אינם רצף ליניארי אלא תנועה חוזרת של נפילה וקימה.
"אין לי אישה לאהוב" חושף צד אחר לחלוטין. הטון מתרכך. הקול הופך אישי יותר ולא מתגונן. אהרון אינו מתבייש להודות בחסר, אינו חושש לומר בקול מלא: "יש לי כסף, יש לי בית, רק אין לי אישה לאהוב". יש כאן רגע נדיר של כנות גברית, שאינה עטופה במסכה של כוח. הגיטרה מלווה אותו כמעט כמו שותפה למסע הפנימי, כשהוא נע בין כמיהה לבין השלמה. השיר לא מתבכיין ולא מפיל אשמה, אלא מציג מפגש עדין בין בדידות לבין תקווה.
לאורך האלבום מתגלה איכות שאינה מובנת מאליה בשלמותה: היכולת של אהרון לכתוב שירים שמרגישים כמו פרקי יומן, אך אינם מאבדים את האוניברסליות שלהם. הוא מספר סיפור אישי, אך מאפשר לכל אחד להניח את עצמו בתוך הסיפור הזה. ישנה שלווה חדשה בנוכחות שלו כאמן. לא שלווה שמגיעה מחוסר תנועה, אלא שלווה שמגיעה מהכרה עצמית. ההפקה המוזיקלית משקפת את זה היטב. היא מאוזנת, מחושבת, אך אף פעם אינה מאולצת.
"בדרך שלי" הוא אלבום של אמן בוגר שמסכם שני עשורים של יצירה לא מתוך נוסטלגיה אלא מתוך אחריות לעצמו. הוא אלבום שמסמן לא רק את כוחו של אהרון אלא גם את החירות הפנימית שלו. הוא לא מנסה להיות הדבר החם הבא, לא רודף אחרי מתכונים. הוא כותב, שר וחי בדרך שלו. אולי זו הסיבה שהאלבום מצליח לרגש בעוצמה: הוא מרגיש אמיתי. הוא מרגיש כמו אדם שבחר סוף סוף לעמוד בחיים שלו בלי מסכה. בדרך שלו.
התרעות פיקוד העורף