אל אלבום הסולו החדש והשלישי במספר שלו "שושנה", מגיע עיליי אשדות כמוזיקאי שכבר תפס מקום מרכזי בסצנת הפופ הישראלית החדשה - יוצר, זמר ומפיק מוזיקלי מהבולטים והמשפיעים בדורו. אחרי עשייה ענפה, שיתופי פעולה שמיצבו אותו ככוח יצירתי נדיר ופעילות שמבקשת תמיד לדחוף את גבולות הז’אנר, הוא חוזר אל קדמת הבמה עם אלבום סולו שלישי. אלא שזה לא "עוד" אלבום: "שושנה" יוצא בלי מסע יחסי-ציבור משומן, בלי רעש מתוזמר, אלא פשוט - יוצא. ההחלטה הזו כשלעצמה היא אמירה: כשהחומרים חזקים, כשהיוצר בשל, כשהקול פנימי ואמיתי, אין צורך באור הזרקורים כדי להבהיר שאשדות נמצא ברגע שיא יצירתי.
באלבום החדש בונה אשדות מפה רגשית-חברתית-פוליטית בתריסר רצועות, ומציג אלבום סולו שלישי שמרגיש כמו חפירה ארכיאולוגית בתוך שנותינו. העבודה הזו איננה רק מעשיית שירים; היא ניסוח של תפיסת עולם שמכילה גם צלילים וגם אמירות. יש כאן כוונה ברורה להנמיך את רמת ההוד ואת הססגוניות של הפופ הדורש ומנגד להעמיק בשברירים ובסכנות של ההוויה הישראלית והאישית, ולגייס לשם כך את צלילי הרוק.
מה שמורכב על פני השירים הראשונים הוא תפיסה חושית של משבר קולקטיבי שהופך לגוף אישי. כבר ברצועת הפתיחה הקצרה, "הזייה קולקטיבית ישראל תשפ"ה", יש תחושה של תהודה לא נעימה: הזמן נכנס למוזיקה כמשתנה אנתרופולוגי. באלבום כולו יש מבחן מציאות שנע בין המקרו למיקרו - בין "הגדולים של הדור שלי שמתפרקים" לבין "אין לי מה לרוץ יותר" - והמעבר הזה מדגיש את הנרטיב של דור שחווה שחיקה מוסדית ונפשית בו-זמנית. האלבום מציב שאלה: כיצד יוצא אמן שנולד לתוך שדה טעון ומתמודד עם צלילים שמנסים לייצר ריפוי ועם מילים שמוכיחות שאין ריפוי זריז?
בדראפט הפואטי של "דברים קשוחים מאוד!" אשדות ממקם את תפילתו ככמעט טקסט דתי-עכשווי: פנייה ישירה - "אלוהים, דברים קשוחים מאוד קורים במשמרת שלך" - שמאזנת בין קול קורבני ובין אחריות קולקטיבית. זהו שיר שמפרק את מושג ההגנה, שבו המילים של שמירה מופיעות כתחינה כפולה: שמור עליי ושמור על ההורים שלי, אבל גם שמור על הקיום החברתי שממנו רבים התנתקו. יש כאן עירוב של וידוי, זעקה וקריאה נבואית; השימוש בביטויים יומיומיים של פחד ("בכל מקרה יבוא שוטר") הופך את הטקסט להרבה יותר מאשר רגש אישי - הוא הופך לדיפלומה של זעם ושבר.
אחת התמות החוזרות היא ה"שאיפה לעוד" ככשל תרבותי ונפשי, כפי שהיא מופיעה בשיר "עוד". אשדות מדבר על מרדף שלא מספק, על חיפוש יופי נצחי שפותח פצע ולא מרפא. הטקסט "מה אתה רוצה כשאתה רוצה את השיא של השיא?" אינו רק פתיחת שאלה רטורית; זו אבחנה על אופק ערכי מוטה שבאמצעותו נמדדים בני־אדם בימינו. המטאפורה של "עץ הדעת" ופקודת "אסור לך לטעום" שמופיעה בשיר יושבת בנקודת חיכוך בין תאווה למוסכמות, בין גילוי עצמי לבין חשש מפני עצמאות שמובילה לנפילה - ומכאן ה"עוד, עוד" ככמיהה שמולידה גם סכנה וגם דחף לשרוד.
מבחינה מוזיקלית אשדות מפזר בגאוניות פגמים מבוקרים: הוא מפיק בעצמו ועוטף את קולו הלא־פומפוזי בעיבודים שמותאמים למגבלותיו - לא כדי להסוות אותן אלא כדי להעצים אותן. הקול שלו אינו כבד או גדול, אך יחסו לטקסט מחזיר אותנו אל מקור הכנות; השילוב הזה יוצר קונסטרוקציה שמאפשרת לשירים לנשום: יש בהם מקום לאנכרוניה, לחולשה ולפיצוץ פתאומי.
בממד הקולקטיבי של האלבום - ב"יש עולם" וב"שושנה" - אשדות מציע נוסחה של הישרדות שמכילה גם רומנטיקה של חורבן: "אני זוכר אותך כולך שושנה בין החוחים" מתפקד כמחווה לאהבה כמשהו שבור ויפה בעת ובעונה אחת. יש כאן עבודה עם דימויים קלאסיים מהמקורות שהופכים למטען תרבותי רווי, ומולו שיבתו מוזיקלית מודרנית. אשדות אינו מייצר סימפטיה ריקה; הוא דורש מהמאזין לעמוד בזווית הראייה שלו, להיכנס אל המפה הרגשית שלו ולהסכים כי פה, בתוך הכאוס, נולדת גם אמירה מוסיקלית חדשה.
לבסוף, "שושנה" קורא תיגר על רעיון האלבום כמוצר בידורי בלבד. זהו מסמך תרבותי של תריסר רצועות שבו היוצר בחר לא להסתתר מאחורי מיתוסים של סוללה שיווקית. הוא מארח שלל אמנים מוכשרים, מוכרים לצד צעירים (זיו שחר, דניאל יצחקי, סלומה, שי בן צור, אולי דנון ודניאלה תורג'מן), אבל שומר על המסגרת האוטורלית, מה שמדגיש כי כאן לא מתנהלים משחקי כוח אלא שיח אמיתי של דור על גבולותיו. האלבום בונה שפה אישית-קולקטיבית שמזמינה אותנו לחשוב מחדש על מהותה של יצירה היום: האם היא אמורה רק לבדר, או אולי גם להכאיב, לשאול ולרפא? אשדות מציע תשובה שנעה בין שניהם - ומצליח לעשות זאת תוך שמירה על כנות שאינה מסכימה להתפשר.
התרעות פיקוד העורף