כולם זוכרים את עדן גולן מהאירוויזיון - אבל לא לזה ציפו עכשיו | דודי פטימר

עדן גולן טעונת שיפור

בעברית, השפה שבה המאזין מצפה להתחבר לטקסט, הניסוח והקצב של השירה הופכים את התוכן למעורפל ומפחיתים מהחיבור הרגשי האפשרי. בשירים באנגלית גולן מבצעת בצורה הרבה יותר ברורה ומדויקת, מה שמחדד את ההבדל בין הפוטנציאל לבין התוצאה בפועל בשיר הזה.

ליאם גולן בדרך למעלה

ליאם גולן ממשיך לשמור על הקו הים-תיכוני, המזרחי האסלי שמלווה את המוזיקה שלו מאז פצח בקריירת שירה, ומסרב לסטות לנתיבים זרים או ניסיוניים שלא תואמים את קולו וזהותו המוזיקלית. הבחירה הזו, שאפשר לכנותה "נאמנה למקורות", בהחלט ניכרת בטבעיות שבה הוא שוחה בז'אנר, שולט במלואו במנגינות ובטקסטים, ומוכיחה שאינו זקוק לגלות כיוונים אחרים כדי להישמע אותנטי ומרגש.

השיר החדש שלו, "נכנע לדמעות", מצליח כבר מהאזנה ראשונה לתפוס את תשומת הלב: הוא קליט, נוגע ומורכב גם יחד. גולן מבליט את כישוריו הווקאליים, תוך מאמץ ניכר בביצוע, במיוחד בשמירה על הנשימות במעברים הדינמיים (שם הוא מתקשה קצת), אבל מצליח להעביר את הרגש באופן מכובד ומשכנע. השילוב בין עוצמת הקול לבין הטקסט הרגיש יוצר חוויה שמצליחה לגעת במאזין ולהעצים את עומק השיר.

הטקסט של השיר מציב אותו בסצנת "דיכאון רומנטי" ים-תיכוני, סוג של בלדה שמצליחה לייצר מתח רגשי אמיתי ולגלם מצבי נפש מורכבים. על אף שגולן עוד נמצא בתהליך של שפשוף מקצועי ולטישת קולו, הכיוון ברור ומבטיח. מדובר בשיר שמאזן בין פופ ים-תיכוני מסורתי לבין רגש מודרני ואישי, ומראה את הפוטנציאל שלו לחדור אל לב הקהל בצורה משמעותית.

הקאבר המקורי (תרתי משמע) המפתיע של עומרי סבח

בשנת 1997 הקליט קובי פרץ, שעד אז היה מסווג בעיקר כ"זמר דיכאון", את השיר "אין לי עוד אביב בלעדייך", בלדת נשמה אסלית שנכתבה על ידי יוסי כהן ואבי כהן, על בסיס הלחן הטורקי של קאדיר טאפוקו. השיר, שהפגין את עומק הרגש והכישרון הקולי של פרץ, היה להיט בעיקר בקרב קהלו של פרץ (אך לא בקרב הקהל הרחב).

כעת, שלום מיכאלשווילי (שלישיית "מה קשור"), הגה את הרעיון לחדש את השיר, להעשירו בטקסט ולחן נוספים וליצור גרסה שמבוססת על אותו הבסיס המוכר אך מעודכנת. יחד עם אור מילשטוק ועמרי קסטן, המהלך הזה הפך את השיר ליצירה מחדש שמכבדת את המקור ומוסיפה לו עומק נוסף, עם תחושה מודרנית מבלי לאבד את הנשמה של הבלדה המקורית.

הגרסה החדשה בוצעה על ידי היוצר והזמר עומרי סבח, שבקולו הצליח להחזיר את הרגש והאותנטיות של השיר, לצד ביטים של היפ הופ סוחפים שמאזנים בין העכשוויות לבין האופי המסורתי של המנגינה. התוצאה היא יצירה עשויה היטב, מרגשת ונוגעת, שמצליחה גם למשוך קהל חדש וגם לרגש את מי שזוכר את המקור.

במובנים רבים, החידוש הזה מדגים כיצד ניתן לגשר בין העבר לעכשיו: לשמר את הלב של השיר הקלאסי, תוך מתן חמצן חדש לעיבוד, לטקסט ולביצוע. המאזין מקבל חוויה עשירה יותר, עם קצב עכשווי שמשרת את הסיפור הרגשי ומאפשר לשיר "לנשום" מחדש בזירה המוזיקלית של היום.

סער הדר נותן ברוק

כל כמה זמן ממהרים להספיד את הרוק הישראלי, להכריז על נסיגתו אל מול תכתיבי הפופ, המוזיקה המסולסלת וההיפ-הופ, וכמעט מיד אחרי זה מתגלה יוצא מן הכלל שמחזיר אותו לחיים. יוצרים שמכבדים את המסורת הרוקית, נותנים לה נשמה ומקצב ועושים זאת בצורה שמציבה אותה על המפה. בעבר זה היה אליאב זוהר עם "מיכל", בהמשך עידו מלכה עם "פסיכופט" ועכשיו זה היוצר-זמר סער הדר, שיודע לשלב בין רגש עוצמתי לבין טכניקה מוקפדת, והוכיח זאת בשירו החדש "הלב השבור הכי יפה בעולם", אותו ביצע גם באודישן שלו ב"כוכב הבא לאירוויזיון" והתקדם לשלב הבא.

מאחורי הדר כבר מיני-אלבום ראשון ("בדירה שלי", 2023) ומספר שירי סולו נוספים, שלמרות איכויותיהם הגבוהות, לא זכו לחשיפה תקשורתית מספקת. כאן, עם השיר החדש, מתגלים כל היתרונות שלו: שילוב נדיר בין בלדה מתפתחת לבין שיר רוק בועט, עם נגיעות בלוז, סול ורוק של שנות ה־90 וה־2000. ההרמוניה בין אלמנטים אלו יוצרת חוויה מוזיקלית עשירה שמצליחה לדבר הן ללב והן לאוזן, ומציבה את הדר כאמן שמבין את ערך המוזיקה שהוא יוצר.

הקול של הדר הוא כלי רגיש, מדויק ועמוק; הוא מסוגל לעבור בקלות בין נמוכים לגבוהים, בלי להתיימר להיות "קול ענק". מודעות עצמית זו היא חלק מסוד הקסם שלו: כל שיר מותאם במדויק ליכולותיו, מה שמאפשר לו להוציא את המיטב מהטקסט ומהלחן. מדובר בכישרון שאינו רק טכני אלא גם אמיתי, שמאפשר לו להעביר רגש וכנות בכל ביצוע.

בימים שבהם הרוק המקומי לעיתים נשכח או נדחק לצדדים, הדר מוכיח שיש מקום לאסתטיקה הזו, שיש עדיין קהל שמעוניין ברוק אותנטי עם נשמה, ואמן שיודע לאזן בין מסורת למודרניות. המסקנה ממנה יצאתי לאחר האזנה לשיר היא כי הרוק הישראלי עדיין חי ובועט, והוא בידיים טובות.

הכירו את בר ניר - הזמרת שלא הולכת לצאת לכם מהפלייליסט בקרוב

לא הכרתי את בר ניר קודם לכן, אבל עם השמיעה הראשונה של השיר החדש שלה, "כמה שרציתי", נחשפתי לזמרת נשמה יוצאת דופן. מדובר בקול עוצמתי, עם נוכחות ומלודיות שמזכירות ווייב אמריקאי עדכני, שמקרין ביטחון ורגש, גם כשהטכניקה מעט מניירת לפעמים. השיר, בלוזי ונוגע ללב, מאפשר לה לחשוף את היכולות המלאות שלה, ומדגים יוצרת וזמרת עם פוטנציאל עצום להגיע רחוק בזירה המקומית והבינלאומית.

הבית של השיר קסום ומלא תחכום, נוגע ברגש ומצליח לייצר אווירה אינטימית שמכינה את המאזין לפזמון. כאן, למרבה הצער, מתחיל העניין הבעייתי: הפזמון, שלמרות המילים המקוריות, מזכיר בצורה בולטת את "Lose Control" של טדי סווימס. קשה להתעלם מהדמיון, והוא מפריע לחוויה הכוללת של השיר. אם נניח את שאלת המקוריות בצד - מדובר ביוצרת וזמרת מבטיחה שעוד נשמע עליה רבות. בוודאות.