את היום פתחתי עם הזאבות שהגיעו עם אינדי רוק ישראלי שמחבר גיטרות חדות למקצבים מודגשים, אבל נמנעות מפוזה כבדה. כבר בתחילת הסט הן התבלטו עם "זה מה יש", שיר הנושא מתוך האלבום שיצא השנה, שהכניס לחלל הקומה הראשונה של ההוסטל אווירה של פופ בריקסטון. בהמשך, ניגנו את "הארץ השטוחה", הקלאסיקה שלהן. ההופעה נבנתה לאט, שכבה אחרי שכבה, בלי לנסות "להוכיח" משהו בדקות הראשונות. משפחות ישבו על הרצפה, צעירים עם בירות התנועעו בעדינות, והאווירה הייתה של מסיבת הוסטל בריטי בשישי אחר הצהריים.
הבחירה לפתוח איתן התגלתה כמדויקת: להקה שיודעת להחזיק את הקהל בלי לצעוק עליו, גם אם הרגעים היותר מחודדים שלה היו יכולים ליהנות מסאונד מעט פחות בוצי בגיטרות.
אחרי הזאבות עשיתי מוקדם יותר בצהריים את המעבר הקצר לכולי עלמא. אם אברהם הוסטל הרגיש כמו חלל מרכזי במועדון אירופאי, כאן מדובר כבר במבוך קטן: חלל אפלולי, תקרה נמוכה, תאורה אדומה וירוקה שמייצרת תחושת מועדון לילה בשעות היום.
הווייב נע כל הזמן בין צ'יל למסיבה, מין מצב ביניים שבו אפשר גם לעמוד עם בירה ולהקשיב למילים, וגם לקפוץ בלי לחשוב יותר מדי. היפ הופ בצהריים התגלה כאן כקונספט כיפי במיוחד, כזה שהלוואי שעוד גופים וארגונים יאמצו.
מה שבולט במהדורה השביעית של הפסטיבל הוא הקו האמנותי שמחזיק את היום כולו. מילר בנה ספקטרום של אמנים שחשוב לשים עליהם עין, כל אחד ואחת מהם פורץ דרך בז'אנר שלו. המבנה הרב-מוקדי של הפסטיבל עבד הפעם בעיקר כעידוד תנועה: הולכים, משנים כיוון, עוברים מחלל פנימי ענק בהוסטל לחצר פתוחה ואז למועדון אינטימי, ונותנים לעיר להוביל את הבחירות. המעבר בין אברהם הוסטל לכולי עלמא נחשף כך לא רק כהליכה של כמה דקות, אלא כמעבר בין שני מצבי רוח מוזיקליים מהמסיבה המשפחתית-שכונתית להופעה במועדון.
לגבי המיתוג והמרצ' של הפסטיבל אני יכול להגיד שציפיתי ליותר מסתם מגנטים או שלטים, אולי חולצות של האמנים או מחזיק מפתחות של וולוו, משהו, אבל בכל אופן עד שמישהו מרים את הכפפה ויוצר אירוע כזה, מי אני שאתקטנן.
כשיצאתי מהכולי עלמא בסוף היום, העיר כבר חזרה לקצב הרגיל שלה, רעש אוטובוסים, צפירות, נביחות וכל הדברים הטובים ולרגע נזכרתי כמה זה כיף לא לשמוע את זה בשישי בצהריים ובמקום זה להאזין למוזיקה טובה ללא עלות במספר מוקדים שונים, כן ירבו.
התרעות פיקוד העורף