אורות מהבהבים, הכדור המסתובב שמודבקות עליו מראות קטנות שולח אל הרחבה אלפי נקודות אור מנצנצות, והרצפה - פסיפס של בלטות מוארות באדום, כחול וירוק - פועמת כמו לב חי. מכנסי פדלפון רחבים מתנפנפים בכל צעד, חולצות פתוחות עד החזה חושפות שרשראות זהב בוהקות, ותנועות גוף מפתות מלוות בחיוך חצי שובב מבטיחות שבלילה הזה מותר להיות כל מה שתרצה. מתוך החשיכה של המועדונים, בין ענני עשן וריח משכר של חופש, העולם היה מוכן להתפוצץ בצבעים, בקצב ובתשוקה - והוא אפילו לא ידע את זה. הדיסקו הגיע.
אבל הדיסקו היה הרבה מעבר למוזיקה. הוא היה מגרש משחקים של חירות מוחלטת. גזעים, מגדרים וזהויות נמסו אל תוך אותו קצב אוניברסלי: שחורים, לבנים, היספנים, קוויריות, סטרייטים וטרנסקסואלים - כולם כתף אל כתף, בלי חוקים, בלי שיפוט. הקהילה הגאה מצאה כאן בית מלא אור, נוצץ ומקבל, ומי שהיה פעם שקוף - הפך פתאום לנראה. זו הייתה גרסת הפופ הזוהרת, החושנית ולעיתים הקיטשית, שהעזה לעמוד מול הרוק'נרול המחוספס של תחילת העשור ולנצח אותו בברק ובעודף קסם.
חלפו בדיוק 50 שנה מאז שהז'אנר פרץ את גבולות המוזיקה והפך למהפכה תרבותית שלמה. אמרה זאת גלוריה גיינור בריאיון שהעניקה לי ב-2015: "הדבר היחיד שמעולם לא ניתן קרדיט עליו, הוא היותו של הדיסקו סוג המוזיקה היחיד בהיסטוריה שהצליח באמת לאחד אנשים מכל לאום, גזע, אמונה וקבוצת גיל. מוזיקת הדיסקו חיה ובועטת, והיא שוכנת בלבבות אוהבי המוזיקה ברחבי העולם".
מפלט ממציאות קודרת
המונח "דיסקו" הוא קיצור של המילה הצרפתית "דיסקוטק" ("אוסף תקליטים"). בשנות ה-40, תחת הכיבוש הנאצי בפריז, מועדונים שנאסר עליהם להעסיק תזמורת חיה החלו להשמיע תקליטים, והכינוי “דיסקוטק" הפך לשם נרדף למועדון לילה. חלק מהמועדונים אף אימצו אותו כשמם הרשמי.
בשנות ה-50 הגיע המונח גם לאנגלית, וב-1960 כבר שימש בעיתונות הבריטית והאמריקאית לתיאור מועדונים פריזאיים נוצצים. על פי מילון אוקספורד, דיסקוטק הוא "אולם ריקודים או מועדון שבו מושמעת מוזיקה מוקלטת לריקודים, לרוב עם רחבת ריקודים גדולה, מערכת תאורה צבעונית ומערכת הגברה עוצמתית". בהמשך המילה "דיסקו" שימשה לתיאור הז'אנר המוזיקלי.
הקהל ב'לופט' היה ערבוב עשיר של מעמדות, צבעים ונטיות מיניות, כשהמשותף לכולם הוא אהבת הריקוד והמוזיקה. "עבורי העיקרון ב'לופט' הוא התקדמות חברתית", סיפר מנקוסו בעבר. "במסיבה שלי אתה יכול להיות בכל גיל, שתיין או לא-שתיין, מעשן או לא-מעשן, סטרייט או גיי. העיקר שתהיה אתה. זה המקום שבו אני אוהב להיות".
מצד ב' לצד א'
"חברת התקליטים הציעה לי אותו", סיפרה בעבר. "היה חסר לי שיר לצד ב' של התקליטון, בדרך כלל זה צד שלא מושך מאזינים, כך שהשיר לא תוכנן מראש להיות להיט. חברת התקליטים לא האמינה שהוא יעניין את הקהל. כעסתי. האמנתי שזה שיר שצריך להיות בצד א' - להיט שידבר לכולם. כשהמנהל סירב להקשיב לי, מסרתי את הסליל לחברים תקליטנים שהשמיעו אותו ב'סטודיו 54', מועדון הדיסקו המפורסם ביותר בעולם, והתגובות היו מדהימות. במהרה השיר החל לעבור מתקליטן לתקליטן וממועדון למועדון, ועוד לפני שהוא יצא רשמית על גבי תקליט הוא הפך ללהיט. בסוף, חברת התקליטים השתכנעה ושמה אותו בצד א' של התקליטון, והשאר כבר היסטוריה".
והייתה גם להקת אבבא. לאחר שהלהקה השוודית כבשה את בימת האירוויזיון עם "ווטרלו" הפופי ב-1974, היא התמקצעה בתחום הדיסקו, ובאוקטובר 1976 הוציאה את אלבומה המצליח ביותר - "Arrival", שהצמיח אין-ספור להיטי דיסקו, בראשם: "Dancing Queen", "Fernando", "Knowing Me, Knowing You" ו"Money, Money, Money". לאור ההצלחה, הוציאה הלהקה לאורך שנות ה-70 וראשית שנות ה-80 להיטי דיסקו רבים, כמו: "Voulez-Vous", "Mamma Mia", "The Winner Takes It All", “Super Trouper", “Take A Chance On Me" ועוד, שכבשו את מצעדי הפזמונים בעולם.
וואו, שיגעון
בשנת 1977, בעוד כל העולם רוקד לצלילי להיטי הדיסקו החדשים, הגיע סרט אחד שנתן את הגושפנקה להפיכת הסגנון המוזיקלי לתופעה תרבותית. קראו לו "שיגעון המוזיקה" בעברית, "Saturday Night Fever".
ליל חיסול הדיסקו
למרות הפופולריות הגוברת של הדיסקו בשנות ה-70 והפיכתו לתופעה בינלאומית, לא כולם קיבלו אותו באהבה. רוקיסטים רבים ראו בו ז'אנר שמדגיש את האופנה והסגנון על פני המוזיקה עצמה. הביקורת התמקדה גם בתופעות החברתיות שהדיסקו עורר, כמו המסיבות הססגוניות והדגש על הופעה אישית, שהיו זרות לחלק מהקהל המסורתי.
שיא ההתנגדות לדיסקו התרחש ביולי 1979, עם "Disco Demolition Night" ("ליל חיסול הדיסקו") בשיקגו. דאל אסף אלפי תקליטי דיסקו והצית אותם במגרש בייסבול במהלך הפסקה בין משחק של השיקגו ווייט סוקס והדטרויט טייגרס. מהומה המונית פרצה בעקבות ההפגנה: המגרש ניזוק, והמשחק הושבת. האירוע הפך לסמל הקונפליקט בין תרבות הרוק לבין מיינסטרים הדיסקו.
במהלך ההכנות ובפעילותו ברדיו, דאל לא חסך במילים: "מטרת צבא האנטי-דיסקו שלי היא להשמיד את המוזיקה הזו", אמר. הוא יזם פעילויות רבות, כולל הקלטת פרודיות מוזיקליות כמו השיר "Da Ya Think I'm Disco", שבו תיאר את הדיסקו כאזור מלא בגברים ממושמעים ונשים קרות, והציג את הז'אנר באופן מגוחך ומסויג, תוך שהוא מבקר גם את רוד סטיוארט על ש"נכנע" לסגנון.
ההתנגדות לדיסקו לא הייתה מוגבלת לשיקגו בלבד. באזורים אחרים בארצות הברית תקליטים נזרקו והושמדו בפומבי, והקמפיינים של דאל עוררו את הציבור לקרוא ל"חיסול" הדיסקו. האירועים הדגימו את חוסר הסובלנות כלפי שינויי טעם מוזיקליים והקצינו את המתח בין המיינסטרים החדש לבין אוהבי הרוק המסורתי. מחקר על תופעת ההתנגדות לדיסקו שפורסם בשנות ה-90 הדגיש כי חלק מהעימותים כללו גם אלמנטים של גזענות והומופוביה, שכן הם כיוונו כלפי קהילות מיעוטים והקהילה ההומוסקסואלית.
ניצני ממשיך: "זה ריגש אותנו. כשהתחלנו לעבוד על השיר הראשון שלנו, 'תנו לי רוק'נרול', היה טבעי עבורנו להתעסק בפער שבין הדיסקו לרוק'נרול, בין השורשים שלנו לבין התרבות החדשה. זה שיר פרודי. אישית לא היינו נגד הדיסקו, אהבנו אותו. כמובן שזה תפס משמעות של שיר מחאה, אבל זו לא הייתה הכוונה שלנו. אני חושב שהדיסקו היה הבסיס להיפ הופ, לפאנק, לראפ ועד היום אפשר לשמוע אותו בשירים חדשים. הדיסקו תמיד יהיה חוליה חשובה בשרשרת ההתפתחות של המוזיקה".
השקיעה, והתחייה
מאחורי אירועים סמליים כמו "ליל חיסול הדיסקו" עמדו לא רק טענות אסתטיות של אוהבי רוק, אלא גם מתחים חברתיים עמוקים יותר. מבקרים חברתיים ואנשי תקשורת הצביעו על כך שהסיסמה "Disco Sucks" שיקפה לעיתים תת-מודע גברי מאצ'ואיסטי, ואפילו ביטויי שנאה כלפי תרבויות שאינן לבנות והטרוסקסואליות.
אם ב-12 ביולי 1979 ששת השירים המובילים במצעד הפזמונים האמריקאי היו כולם שירי דיסקו, הרי שבספטמבר של אותה שנה לא נותר אף שיר דיסקו בעשרת השירים המובילים במצעד. כלי תקשורת חגגו את האירוע כהחייאת הרוק וכהספד לדיסקו. יש מי שטוען שמדי שנה ב-12 ביולי קהל מעריצי הדיסקו עוצרים לדקת דומייה לזכר הז'אנר.
שקיעת הדיסקו פגעה קשות בחברות התקליטים. חברות רבות נסגרו, מפיקים מוזיקליים מצאו עצמם מחוסרי עבודה, וגל חדש של ז'אנרים, חלקו מבוסס על הדיסקו, החל להתפתח, בעיקר מוזיקת דאנס, מוזיקה אלקטרונית, היפ הופ ופופ עם צלילי סינתיסייזר, שהפכו בשנות ה-80 לז'אנרים מובילים. דעיכת הז'אנר לא הייתה רק שינוי אופנתי - היא טלטלה את כל תעשיית המוזיקה.
למרות הדעיכה, השפעתו לא נעלמה. הוא הותיר את חותמו על סצינת הריקודים, ובשנות ה-90 זכה לתחייה מחודשת עם להיטים בינלאומיים כמו "Lemon" (1993) של U2, “Cosmic Girl" (1996) של ג'מירוקוואי. משנות ה-2000 המוקדמות ועד היום ממשיכים אומנים לשלב את הסגנון ביצירתם.
"במקרה של הדורבנים, התחלנו לנגן דיסקו במסיבות כדי שאנשים יוכלו לרקוד בזמן ההופעות, כי עיקר הרפרטואר שלנו נטה לכיוון הרוק. לאט-לאט נכנסתי לתוך המוזיקה השחורה על כל גווניה, והדיסקו היה חלק אינטגרלי מזה. הדיסקו הוא אחת מאבני הבניין שעיצבו אותי, בין שאר הסגנונות שאני מושפע מהם, ותמיד יהיה לו חלק חשוב במה שאני עושה", מספר מזיג.
50 שנה אחרי שפרץ אל הבמות והמועדונים, הדיסקו - עם כל הטלטלות, המחאות והמשברים שחווה - עדיין חי, זוהר ומרקיד, וממשיך להזכיר לנו שמוזיקה טובה לעולם לא באמת נעלמת.
התרעות פיקוד העורף