האסימון הזה ישב אצלי במוח הרבה זמן, אבל הוא נפל בבת אחת רק לקראת סוף הופעה של להקת בלונדי שבה נכחתי לפני כמה שנים. זה קרה כשדווקא "לב זכוכית" ("Heart of Glass"), להיט הדיסקו של מי שהתפרסמה כלהקת פאנק לוחמנית, עורר את הקהל המנומנם בפארק והפיח בו לפתע חיים. בעוד אני נהנה מזריקת האנרגיה הבלתי צפויה, נזכרתי במה שאמר לי חבר, שקפץ כמה ימים לפני כן להופעה של להקת קיס בציריך. שיאו של הערב, סיפר לי, התרחש עם ביצוע השיר "נוצרתי כדי לאהוב אותך" ("I Was Made for Loving You"), שהוציא את השוויצרים המאופקים מכליהם.
וזה כבר לא מקרי: הנה עוד להקת רוק שנאלצה לחטוא ולפצוח בהמנון דיסקו, הז'אנר הכל כך מושמץ של שנות ה־70, כדי להרים לאוויר קהל מפוטם ושבע. ואין מנוס מהמסקנה: הדיסקו, המוזיקה של ״הערסים״, הקדימה את זמנה ולא זכתה ליחס הראוי לה. העם שוב הקדים את האליטה המקובעת והשמרנית ושוב היה עמוד האש ההולך לפני המחנה בהיפוך תפקידים מרתק שחוזר על עצמו שוב ושוב לאורך ההיסטוריה.
כך היה בעידן הג'אז בשנות ה־20 של המאה שעברה בארצות הברית, במהפכת הרוק'נרול בתחילת שנות ה־60, בפריצת הפאנק בשנות ה־70. גם כאן בארץ - בהכרה המהירה בסגולותיהם של צביקה פיק או זהר ארגוב, כמו בנהירה ההמונית לסרטי הבורקס, שהיו ללעג ולקלס אצל גבוהי המצח והפכו עם השנים לקלאסיקות. כך שלא נותר אלא לשגר התנצלות מנומסת במנהרת הזמן ולהחזיר לאלתר את הדיסקו אל אוזניות הבלוטות׳ שלנו, אם לא לקדמת הבמה, לרחבות המועדונים ולליין המסיבות.
יש משהו מהמם וממכר בדיסקו, כל אחד מאיתנו יודה בכך אם ייתקל במקרה באחד מלהיטי הסבנטיז, עד שלא נותר אלא לתמוה מדוע הוא הפך לסגנון המושמץ ביותר בכל הזמנים. התשובה, לטעמי, נעוצה אך ורק בטיימינג שבו הגיח לאוויר העולם. הוא פשוט נולד מוקדם מדי, בתקופה שבה העולם עדיין התאבל על המוזיקה הערכית והיומרנית של שנות ה־60 ולא היה מוכן לקבל צלילים חדשים, סתם ככה, בשביל הכיף והפאן.
דווקא להקת תיסלם הישראלית ביטאה אז את דעתו של דור שלם עם להיטה הראשון שכלל את המילים האוניברסליות ”תנו לי רוק'נרול, לא רוצה עוד דיסקו, אני כבר לא יכול", רק שנוטים לשכוח שאותו שיר הפך לשוס היסטרי גם ואולי בעיקר כיוון שהיה בנוי על טהרת אותו מקצב מכושף שהיה אז משוקץ.
לדיסקו לא היה סיכוי בשנות ה־70, אך אין לכך שום קשר למוזיקה, אלא רק לתהליכים סוציולוגיים שעברו אז על התרבות המערבית: היא עדיין לא הייתה בשלה לקבל את העובדה שיש חיים אחרי אגדות הרוק של הסיקטיז שניסו לשנות את העולם ולהפוך את המוזיקה לדת האוניברסלית החדשה. היא עדיין לא הייתה מוכנה לקבל למשפחה ממזר קל דעת שמתהלך עם נצנצים ורק רוצה לרקוד ולבלות במקום לשקוע בתחלואי האנושות ולנסות להציל אותה מעצמה.
אז אולי עכשיו, אחרי 50 שנה, הגיע הזמן לקאמבק: יוחזר הדיסקו לחיינו. סתם ככה, בשביל הכיף. אני חזרתי כבר מזמן ונהנה מכל רגע ומכל צליל של המוזיקה שהתביישתי לאהוב והוכרחתי לשנוא בנעוריי. בוני אם, הבי ג׳יז, אוליביה וטראבולטה, שיגעון המוזיקה, גריז, דונה סאמר, ELO ובעצם מי לא - תודה וסליחה. לעולם לא מאוחר - לדיסקו.
התרעות פיקוד העורף