משהו גדול משתנה אצל חנן בן ארי - והוא לא מסתיר יותר | דודי פטימר

הלב השבור של ששון שאולוב

מה שמעניין במיוחד הוא האופן שבו שאולוב מצליח להפוך שיר פרידה סטנדרטי לשיר תנועה - לא רק מוזיקלית אלא גם פסיכולוגית. הקונפליקט הפנימי בין "את לא בראש שלי" לבין הוויתור המוחלט שלא באמת מתקיים, מקבל עומק דרך ההפקה: גיטרות שמטפטפות מלודיות ספרדיות, קלידים שמלטשים את הפופ למשטח חלק, ותכנותים שמושכים את השיר קדימה גם כשהטקסט מושך אותו קצת אחורה. הפזמון, קליט כמעט עד חוצפה, עובד בדיוק בגלל המתח הזה: הוא נשמע כמו ניסיון שכנוע עצמי שנועד לא רק למי שעזבה - אלא למי שמנסה לשחרר.

שאולוב, וזה כבר סימן ההיכר שלו,  מסרב להסתפק בדנ"א המוכּר של עצמו. בכל סינגל הוא נראה עסוק בלשבור את התבנית הקודמת, ובשיר הזה החתירה הזו לחדשנות מורגשת יותר מתמיד. הוא מטשטש את הגבול בין בלדה לבין שיר קצבי, מייצר פופ שלא מחקה אלא מחפש, ושומר על ייחודיות דווקא מתוך החומרים הכי יומיומיים.

דיקלה כובשת מחדש את הלב

הפזמון של השיר, מהקליטים ביותר שדיקלה כתבה ושרה בשנים האחרונות, נושא עליו את כל התבונה הפופית שנדמה לפעמים שהיא מסתירה. הוא פועם, מתניע, והולך כמו מסיבה שמתחילה באוזניים וממשיכה ברגליים. ההפקה הלטינית-אקזוטית, שבנויה משיכבות קצב ומלודיות שמרגישות כמעט חושיות, מספקת לדיקלה מרחב שבו היא יכולה להשתחרר - ודווקא אז היא מדויקת מתמיד. זוהי הפקה שמצליחה להיות גם עכשווית וגם מהפנטת, מהסוג שמסמן להיט עוד לפני שהשיר מספיק לנחות על הפלייליסטים.

חנן בן ארי מחפש אהבה ועל הדרך מייצר עוד להיט

מה שמרשים הוא איך בן ארי מצליח לשלב בין כתיבה מלודית עשירה לבין טקסט שמדבר בשפה הכי פשוטה. הוא מלודיסט נדיר, כזה שיודע להפוך געגוע למנגינה, תשוקה למהלך הרמוני, ובדידות לשורת פזמון שנכנסת ישר לעצמות. "אני מחפש את אהבת חיי" הוא לא רק משפט של כמיהה - הוא הצהרה של אדם שבונה לעצמו מחדש את היכולת להאמין באהבה. בן ארי משחק כאן על המתח בין בגרות לבין תמימות: אדם שמבין מהו המחיר של קשר, ועדיין מוכן לצעוד אליו בלבן, עם שולחן ערוך ועם לב שמכריז שהוא מוכן. השילוב בין המוזיקליות המעודנת לבין הרגישות הזו הופך את השיר לשיא נוסף בכתיבה שלו.

אבל אולי הרגע החזק ביותר בשיר הוא דווקא השקט שבו בן ארי מודה בפחד. "אבא מפחד" - שורה קטנה שמחזירה אותו לילד, לאדם שמנסה להבין אם כל זה אמיתי או רק דמיון של אהבה. כאן מתגלה גדולתו ככותב: הוא יודע להניח את המילים במקום המדויק שמצליח להיות רחב יותר מהביוגרפיה, רחב יותר מהכאן והעכשיו. זה שיר שמכיל את המתח בין העבר הממשי לבין העתיד האפשרי, בין התפרקות לבין בנייה מחדש.

אריק סיני עושה אבנר גדסי

הכירו את ענבל בן דוד, הכוכבת שהולכת לכבוש את המדינה

ומה שבאמת יוצר כאן ניצוץ הוא היכולת של בן דוד להישמע בו-זמנית צעירה ומגובשת, פגיעה ובטוחה. השורה "אולי חבל שקיבלתי קול כזה גדול" היא רגע נדיר של מודעות עצמית - של אמנית שמבינה שהקול שלה הוא לא רק כלי, אלא כוח, ומתוך המקום הזה היא מעזה להתעמת עם הפער בין מי שהיא לבין מי שמולה. זו דרמה מיניאטורית, כתובה ומבוצעת ביד אמן. אם זה רק השיר השני שלה - אפשר לסמן בלי היסוס: ענבל בן דוד הולכת להיות אחד הדברים הגדולים שתשמעו במוזיקה הישראלית בעתיד הלא רחוק.