האלבום הנהדר הזה הפך מאז למיתולוגיה ויעמוד בבסיס ההופעה של הטרקטור במסגרת פסטיבל הפסנתר באילת שתיערך ב־2 בינואר. בדומה למיתוג השגוי של "מטבח אקוסטי", נדמה שגם המסגור של נקמת הטרקטור כחלק אינטגרלי מגל להקות הרוק של תחילת הניינטיז הוא לא מדויק. בללי מפרש: “תמיד אומרים לי, טרקטור - איזה להיטים יש לכם? ואני אומר - מה להיטים? את מי מעניין להיטים? כשהייתי צעיר הקשבתי לגונג. כמה להיטים היו להם? יודע מה, אפילו לד זפלין. כמה שירים שלהם שמעת ברדיו? זה לא היה רדיופוני בעליל. כשאני שומע במרחק הזמן אלבומים שלנו, אתה הרי לא מדמיין שישבנו וחשבנו איזה שיר ייכנס לרדיו. לא היינו שם בכלל. אפילו 'משחק של דמעות' בא ממקום מאוד אמיתי. וזה שהוא נהיה להיט זה בונוס. להגיד שלא רצינו להיות מפורסמים? זה שטויות. יש אומן שלא רוצה שיאהבו אותו? אבל לא התעסקנו בזה. אני רוצה שאנשים יחוו את עולם האומנות שבתוכי. זה כיף. זאת המטרה".
מהרגע הראשון נקמת הטרקטור היו חיה מוזרה, בתוך הקונפורמיזם הישראלי. בללי וחבריו גדלו עוד כנערים על חיבור בין מוזיקה למחול ולאומנות. “סף הגירוי היה כזה נמוך", בללי צוחק, “שפתאום הייתי רואה איזה פלורסנט מהבהב, והייתה לי מוזיקה בשבילו. זה תמיד הדליק אותנו ליצור משהו עם הסביבה, בלי קשר להגדרות. לא למדתי מוזיקה, אין לי מושג מה אני עושה ואני תמיד מנסה. ניסוי וטעייה. אבל אם היינו מתחילים היום, לא היינו קיימים. היום כבר אין באמת מוזיקה, ככה התחושה. אני לא אומר את זה מתסכול או ביקורת. התפיסה של העולם לגבי מוזיקה היא בידור ותעשייה. שום דבר לא קשור יותר לניסיון או המצאה. אין לזה במה בכלל. תעשיית המוזיקה דרסה את המוזיקה האקספרימנטלית. אין יותר סצינה".
מה שמוביל אותנו לעוד תפיסה שגויה. כבר שנים בללי, בדומה לאופיר לייבוביץ׳, חברו ללהקה, הוא מבכירי המלחינים לקולנוע, למחול ולטלוויזיה בישראל. במציאות הישראלית, נהוג לראות בהלחנה מהסוג הזה כמעין דיי ג'וב, שמוזיקאים נאלצים לבצע כדי לממן את הדבר האמיתי, שהוא המוזיקה שלהם. בללי, שכבר לפני 35 שנה הלחין ללהקת בת שבע, דוחה את ההפרדה הזו בתוקף. "בשבילי זה לא פתרון כלכלי, אלא שאיפה וחלום שהתגשם", הוא מסביר. "מגיל 15, החלום של כולנו בלהקה היה לעשות דברים כמו דיוויד ביירן, שכתב ליצירות מחול של טוויילה תארפ. ופתאום זה בא לנו עם 'קיר׳. לא רק שאנחנו לא יזמנו, אלא פנו אלינו. ומאז זה נהיה דרך חיים".
אחד הפסקולים האחרונים של בללי היה לסרט זוכה פרס אופיר "הים", שעורר סערה פוליטית בשל תוכנו. בללי, מצידו, חי את המצב במדינה במלוא העוצמה ומלוא הקושי. "אני מסתכל בעיניים כלות על החברה הישראלית, ואומר - זה מה יש", הוא מסביר. "משהו פה השתלט עלינו. אני חי את זה נפשית קשה מאוד, ומנסה נורא שזה לא יפגע בי בריאותית. משתדל כמה שיותר לעסוק ביצירה ולהתרחק מהמחשבות על הדבר הזה.
למשל, שנה אני לא רואה חדשות. זו חוסר תקווה מאוד קשה, ומצב שעם זאת שומר אצלי על אופטימיות של 'עוד מעט נגיע להכי גרוע, וזה ייגמר'. יש פה שלטון קשה, נוראי, בלתי נתפס, שיש בו טיפשות ויוהרה, בראשות אדם פיקח שמנצח על כל הדבר הזה בנונשלנטיות. למזלי אני לא אשכנזי, כי אז היו אומרים 'בוא'נה האשכנזי הזה, איך הוא מדבר'. אני גדלתי בשכונה, חדר וחצי. אבל יודע מה? אחת האכזבות הגדולות שלי היא שהצענו את עצמנו המון פעמים לעצרות בקפלן. עוד לפני המלחמה, וגם בזמן. אתה יודע שהם דחו אותנו כי אנחנו לא מספיק מפורסמים? אתה מבין? מארגני המחאה אמרו 'אולי עוד חודשיים, אם יהיה לנו חור נכניס אתכם'. גם במחאה יש פלייליסט".
אבל הטרקטור עוד נוקמים, וקיימים. ומוסיפים לשמור על הייחוד שלהם, כלהקה שבכל הופעה מפתיעה ו"יוצרת על הבמה רגעים", כמאמר בללי. “כשאני מתארח בהופעות, אני רואה שכל האומנים היום חנוטים בתוך מחשב", הוא מסביר. “לנגן את הבית בדיוק כמו באלבום וזה. אין אצלי ככה. אני מרגיש את הקהל ומאלתר. וזה משקף את הטרקטור. אנחנו יודעים איך נעלה לבמה, אבל לא איך נרד ממנה ומה יהיה שם. הרי בכל הופעה יש קהל אחר, וקהל זה מנוע, שמפעיל את הרצון שלך להנגיש את המוזיקה בצורה אחרת".
בראשית ינואר זה יקרה, כאמור, במסגרת פסטיבל הפסנתר באילת. והפעם עם אורח מיוחד - סמי בירנבך, שבללי מגדיר כ"אחד האהובים עליי שנים". החיבור ביניהם כבר עלה פעם על במה, אבל במסגרת הופעת רוק בבארבי. הפעם, בירנבך ייכנס ל"מטבח האקוסטי". לא הצירוף הכי מובן מאליו. “עוד לא התחלנו לעבוד עם סמי, אבל יש לי כיוון", בללי מהרהר. “אני ואופיר תמיד דיברנו על פולחן. פולחן החיים, המוות, הבמה. השבטיות הזו. ואני אומר, סמי זה לפולחנים. זה איש שמוביל פולחן".
התרעות פיקוד העורף