כולם מדברים על זה - עומר אדם דרך על בוץ | דודי פטימר

המוזיקה קצבית - כמעט מנוגדת לעומק הכאב - והטקסט חושף אמת פגיעה, כמעט יומית: "זה עוד לילה בלי שינה, רק עוד סיגריה אחרונה, עוד אור ראשון שמחמם, שמזכיר לי לאהוב..". זהו מסע של לוחם שחוזר לאט לחיים, נעמד מחדש מול פחדים שהודחקו (יש המכנים זאת "פוסט טראומה"): "פתאום נופלות לי הבנות, מה שהדחקתי, שמפחיד, סודות קדומים ונבואות, על עולם אחר מוזר, בו אין עתיד ואין עבר..". יש כאן געגוע לבית, לאהבה, למשמעות - לצד מבט מפוכח במציאות שממשיכה לבעור.

והפזמון, אולי אחד החזקים שעמדי כתב, הוא הצהרת קיום כמעט טקסית: "אני לא נשבר, קם כל בוקר מעפר...מתוך הסדק שבתוכי נפער יצמח לו פרח ואור". זוהי לא גבורה מהסוג הרועש אלא שקטה, מציאותית, כזו שמדברת בשם מי שקמים כל יום קצת מהעפר - לאט, אבל יחד. "לא נשבר" הוא לא רק שיר; הוא מסמך אישי-חברתי של תקופה שלמה, עדות של מי שהיה שם וחזר, וממשיך לשיר גם עבור מי שעדיין בדרך.

הקול שלו, שבעבר שימש בעיקר כעוגן לקצב, פתאום מתייצב בחזית ומספר סיפור של כאב, אכזבה ושברון לב. הוא שר על זוגיות רעילה, על בגידה שמערערת את הקרקע מתחת לרגליו. הטקסט חד, ישיר, כמעט מדובר - והכנות הזו מחליפה את הדימוי המחויך והקליל שדבק בו לאורך השנים.

הפזמון, עם המשפט החזק "בניתי לך עולם בצבע רוז גולד, תמיד אצלך הכל שחור לבן" ממסגר את הבלדה כמשהו רחב יותר מסיפור אישי: זהו שיר על נתינה מול אדישות, על פער בין פנטזיה למציאות ועל לב שממשיך לקוות למרות הכול. המוזיקה האינטימית, הפקת הפופ המלנכולית והווקלס הנקיים - כולם מותאמים במדויק למנעד הרגשי החדש שלגר מציג כאן.

התוצאה? סטפן משיל מהדמות שנבנתה סביבו במשך שנים, ומציג זמר-יוצר שמסוגל לעמוד לבד גם בלי הפירוטכניקה. "רוז גולד" לא רק מפתיע - הוא מוכיח שלגר נמצא עכשיו בשלב בוגר ורציני יותר בקריירה שלו, כזה שמייצר סקרנות אמיתית לגבי מה יגיע הלאה.

מאי טוויק - אבועלי

מאי טוויק מפלחת את הסצנה עם "אבועלי",  שיר חדש שמרגיש כמו הצהרת כוונות של אמנית שיודעת בדיוק מה היא עושה. יש כאן מפגש חצוף בין קצב מזרחי, ראפ חד וביטים שמייצרים אנרגיה מיידית - אבל מה שמחזיק את היצירה הוא היכולת של טוויק לקפוץ בין העולמות המוזיקליים כאילו מדובר בבית אחד גדול שהיא בעליו. היא נשמעת בטוחה, טבעית, ובעלת נוכחות שלא ניתנת ללימוד; או שיש אותה, או שלא - וטוויק לגמרי נולדה איתה.

הטקסט של "אבועלי" מנוסח כמו מניפסט עכשווי של העצמה נשית, כזה שלא מפחד להתגרות, לצחוק, ולהחזיר את הכוח למקום הנכון. השירה שלה מגלגלת ביקורת חברתית דרך הומור, שליטה בשפה ופירוק של דפוסי זוגיות רעילים. היא משרטטת גבולות ברורים, דוחה את המחוות הריקות, ומזכירה למאזינות ולמאזינים שלא צריך לקבל שום דבר כמובן מאליו. מתחת לכל החוצפה והכיף יש כתיבה חכמה שמותחת קו ברור בין הצגה רומנטית לבין ערך עצמי.

אבל הדבר המרשים ביותר הוא האמירה התרבותית שטוויק מביאה: זמרת צעירה שיודעת להחזיק שיר כמו ראפרית מנוסה, לחייך כמו כוכבת פופ, ולנסח משפטים שמרגישים כמו סיסמאות של דור חדש. "אבועלי" הוא לא עוד סינגל שמנסה "לרכב על הגל" - הוא הגל עצמו. כזה שמרמז שטוויק לא סתם משחררת עוד שיר, אלא מתכוננת למהלך גדול בהרבה. אם יש הימור שכדאי לשים עליו עכשיו במוזיקה הישראלית כ"דבר הבא" - זה עליה.

נועה קמיר - פריז

לפעמים מגיעה יוצרת צעירה שאתה לא מכיר, ואז היא "לוקחת" לך את האוזן בשנייה. נועה קמיר עושה לי בדיוק את זה. יש משהו בקול שלה שמכיל בו-זמנית שני עולמות שנדיר למצוא יחד: מצד אחד צבע חם, מהסוג שמזכיר זמרות ג'אז-קברט מהדור הישן; מצד שני חדות מודרנית של פופ ישראלי שעובר דרך הווייב, דרך הגרוב, דרך האישיות. ההשוואה לריקי גל בלתי נמנעת - אבל רק ברגע הראשון. מהר מאוד מבינים שקמיר מביאה גרסה מקורית לחלוטין של עצמה, עם חותמת ווקאלית שאי אפשר לטעות בה.

"פריז" הוא בדיוק מסוג השירים שחסרים בנוף הישראלי בשנת 2025: סול-פופ חושני עם לב גדול, הומור פנימי, רומנטיקה שמגיעה בלי פאתוס, ובעיקר  תחושת גרוב שמספיקה כדי לגרום לראש לזוז כבר בפזמון הראשון. קמיר כותבת ומלחינה לעצמה, וזה מורגש בכל פרט: בטיימינג המדויק של ההגשה, בתנועות הקול, אפילו בחיוך הקטן ששומעים בין השורות. יש כאן יצירה שנבנתה מבפנים החוצה, לא בתפירה מוזמנת אלא מתוך סיפור אישי שמבקש לפרוץ.

ומה שמרשים במיוחד הוא האותנטיות. קמיר לא משחקת בדימוי - היא פשוט שרה, ואתה מאמין לה. כשהיא שרה "קח אותי לפריז" זה לא עוד משפט פופי; זה חלום, פנטזיה, משחק של רומנטיקה צעירה שמצליחה להישמע בוגרת. השילוב בין השירה המלאת-אופי לבין ההפקה, שמחזיקה בדיוק את המינון הנכון של פופ, סול ואלמנטים קצביים עכשוויים, הופך את "פריז" לשיר שמעטים עושים כאן: שיר של אישיות. של יצירתיות. של כישרון אמיתי. אם זה הסטנדרט שקמיר מציבה כבר עכשיו - אפשר להיות בטוחים שזו רק ההתחלה.