ה"זום אין" שלי מתמקד בתזמורת מהסוג שנדמה לי שרק אצלנו בישראל יכול להיוולד ולהתקיים. תזמורת "לו יהי". הצעירה בנגניות שלה היא בת 9, המבוגרת בת יותר מ־80. היא מונה, בין היתר, שני אחים תיכוניסטים, ערבים מעכו; זוג דתיים מבוגרים מירושלים; נערה דרוזית מבית ג'אן; יועצת הנקה ועוד. הצפוני ביותר מאבירים, הדרומי ביותר משדה בוקר. 200 נגנים ונגניות בסך הכל.
מכל קצוות הפסיפס הישראלי
לפני כל אירוע, מנהלת התזמורת בודקת בקבוצת הוואטסאפ של הקהילה, "מי פנוי לקונצרט בירושלים?", הנגנים נפגשים ביום האירוע לחזרה קצרה הפתוחה לקהל הרחב, ובסופה המופע.
צלילים של השראה
אנחנו עם למוד ניסיון. מרים הנביאה הצליחה לסחוף אחריה נשים רבות שיצאו בתופים ומחולות מיד אחרי חציית ים סוף. בסיפור אלישע והמנגן, מלך ישראל, מלך יהודה ומלך אדום יוצאים למלחמה נגד מואב, נקלעים למצוקה ופונים לאלישע. אלישע אינו מצליח לומר דבר, מבקש שיביאו לו מנגן, ורק אחרי הנגינה הוא מצליח לתת הוראות שמובילות להצלת הכוחות.
גם משנות המדינה יש דוגמאות רבות כאלה: במלחמת העצמאות פעלו הרכבים זמניים של חיילים ועולים חדשים שהופיעו בבתי חולים, מקלטים ומעברות, לעיתים לאחר חזרה קצרה בלבד. המוזיקה חיברה אנשים שלא הכירו זה את זה בזמנים של חוסר ודאות.
ילדי העולים במעברות של שנות ה־50 ניגנו יחד בהרכבים מאולתרים, ובאותן שנים פעלה בקול ישראל תזמורת של מוזיקאים יוצאי ארצות ערב שנתנה לעולים מסגרת ברורה בתחילת דרכם בארץ. בשנות ה־70 וה־80 פעלו קבוצות נגינה של בני קיבוצים, ערים ועיירות פיתוח.
בפסטיבל הפסנתרנים הקרוב בתיאטרון ירושלים, תזמורת "לו יהי" תעלה לבמה יחד עם הפסנתרן בנימין גודמן (29.12, 18:00, הכניסה חופשית). התזמורת תבצע שירים כמו "ירושלים של זהב", "כנפי רוח" ו"שיר ללא שם" בעיבוד מיוחד שנכתב לכבוד יום הולדתו של אלון אהל בחודש פברואר האחרון לבקשת המשפחה.
טור אישי הוא המקום לספר על היופי ועל מה שמאפיל עליו. זה לא שלא הייתה לנו שרת הסברה, הייתה גם הייתה. אחת שעדיין נהנית ממשכורת יפה מאוד אם כי איש לא באמת בחר בה, וזו תקלה לטעמי שאף הסברה לא תוכל לתקן. אבל חנוכה הוא חג של ניסים, ולא באתי להפיל את רוחנו. אאחל לכולנו ניסים גדולים ונגינה מתוך שמחה. לו יהי.
התרעות פיקוד העורף