לפני 37 שנים ישבתי בקהל הפסטיגל כילדה. האולם היה גדול, האורות מסנוורים, והתחושה הייתה שמדובר במשהו חד-פעמי, כמעט בלתי נתפס. לא עוד הצגה, אלא אירוע. השבוע חזרתי לאותו טקס חנוכה ישראלי מוכר, הפעם כאמא לצד בתי בת ה-11, שזו הייתה הפעם הראשונה שלה בפסטיגל. הפער בין הילדה שהייתי לבין האמא שאני גדול, אבל באופן מפתיע הדבר העיקרי שנשאר זהה הוא ההתרגשות.
הפסטיגל של השנה הנוכחית הוא מופע גדול מהחיים, מושקע עד הפרט האחרון, עתיר טכנולוגיה, אפקטים, תאורה ודיוק ביצועי. אבל מעל כל אלה יש בו לב. בכל שנה נדמה שהפסטיגל מצליח לחדש לא רק בגודל או בתקציב, אלא ביכולת לגעת ברגש ולדבר אל קהלים שונים בו-זמנית. עבור הילדים זו חוויה סוחפת, צבעונית ומהירה. עבור ההורים זו יציאה מהשגרה ומסע קצר בזמן. חוויה שמרגישה כמעט כמו טיסה לחו"ל בלי דרכון.
סיפור המסגרת השנה, Imagine, אינו מקרי. הוא עוסק בדמיון, לא כבריחה אלא ככוח מניע. זהו סיפור על עולם שבו הגבול בין דמיון למציאות מיטשטש, ועל השאלה מה קורה כאשר נותנים לחלומות מקום ממשי. הדמויות על הבמה עוברות מסע שבו רעיונות, מחשבות ותקוות מקבלים צורה ונוכחות. המסר שעובר הוא שדמיון הוא לא מותרות של ילדות, אלא כלי שמאפשר שינוי, יצירה והגשמה גם בעולם האמיתי.
העיסוק בדמיון מדבר במיוחד בתקופה הנוכחית, שבה המציאות הישראלית כבדה, מורכבת ולעיתים שוחקת. בתוך ההקשר הזה, הפסטיגל מציע רגע של נשימה. הוא אינו מתיימר לנתק מהעולם, אלא להזכיר שיש מקום לחלום גם בתוכו. עבור הילדים זהו מסר פשוט וברור: מותר לדמיין ומותר לרצות. עבור המבוגרים זהו רמז עדין לשאלה מתי הפסקנו להאמין שהדבר אפשרי.
הפסטיגל תמיד שיקף את החברה הישראלית, והיכולת שלו להישאר רלוונטי לאורך עשורים אינה מובנת מאליה. השנה הוא מצליח להיות עכשווי בלי לוותר על נוסטלגיה, ולדבר בשפה של היום בלי למחוק את העבר. זהו מופע שפונה לילדים בני 8 או 11, אבל גם להורים שישבו פעם באותו אולם בדיוק ומוצאים את עצמם עכשיו בצד השני של הסיפור.
בסיום הערב, כשהאורות נדלקו והקהל החל לזרום החוצה, הסתכלתי על בתי וראיתי בעיניה את אותו ניצוץ שאני זוכרת מעצמי. אולי זה סוד הקסם של הפסטיגל: לא רק מופע, אלא חוויה שנחרטת בזיכרון. זיכרון שנוצר מחדש בכל דור ועובר הלאה. כזה שממשיך להדהד הרבה אחרי שחנוכה נגמר.
התרעות פיקוד העורף