לפני הכל, עליי להתוודות- לא הכרתי את מארק אליהו טרם הגעתי למופע. זאת אומרת, הכרתי. ברור. אני חושבת שכבר בלתי אפשרי לחיות היום במדינת ישראל מבלי לשמוע את השם הזה. אליהו, שפרץ באמת בסערה אל התרבות הישראלית אי שם באזור שנת 2010, הוא עכשיו כבר לחלוטין האוס הולד ניים. ולא סתם האוס, אלא היכל התרבות.
אז נכנסנו להיכל התרבות, ואני לא הייתי בטוחה למה לצפות. הבנתי שמדובר במופע של מוזיקה אינסטרומנטלית ביחד עם התזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים. על הבמה מחכים בחצי עיגול ביחד, גם כלי נגינה שזיהיתי והכרתי (ואני בהחלט לא אעיד על עצמי שאני מבינה במוזיקה יותר מהאדם הממוצע) ולצידם, בקדמת הבמה, מונחים מספר כלים שלא ראיתי מימי. בדיעבד הבנתי, שהכלים המסורתיים שהונחו מאחור שייכים לתזמורת, והכלים שהיו בקדמת הבמה שייכים הם ללהקה של מארק אליהו. ביחד, הם מבצעים עיבודים סימפוניים ליצירות הכי גדולות שלו.
וזה היופי במופע הזה. מופע שמשלב משהו אסוף, כמו מוזיקה קלאסית שמנוגנת על ידי תזמורת קאמרטה, וממש לצד זה על אותה במה מופיע גם משהו משוחרר מאד. מוזיקה שאליהו עצמו מעיד עליה שמגיעה מכל העולם, ועיקר ההשראות שלה מגיעות מהרי הקווקז. אבל המוזיקה הזו מנוגנת במרכז תל אביב. דווקא בגלל שלפני המופע הזה, לא הכרתי את אליהו כמעט בכלל, מצאתי את עצמי מאזינה לו בשקיקה כאשר הוא סיפר כיצד הלחין את היצירה הראשונה שלו ודמיין כיצד שבט שלם רוקד סביב המדורה כאשר המוזיקה הזו מתנגנת.
תראו, צריך להודות על האמת- אני אדם ציני, אבל גם אני, ברגע הזה, לא יכולתי שלא להתרגש מהסיפורים והחוויות שמארק אליהו מספר על הבמה, במיוחד כאשר הוא מפנה את הזרקור לאביו, פרץ אליהו, שמנגן איתו על הבמה, מכנה אותו מאסטרו ומספר כיצד למד ממנו את כל מה שיודע. רגע יפה שלאו דווקא קשור למוזיקה, או שבהכרח כן. בסוף, עומד על הבמה אדם שמצליח להחזיק במה ערב שלם, בישיבה, וכמעט ללא מוצא פה. רק בזכות המוזיקה שלו.
אז אם מישהו בור כמוני וצריך קצת איפוס על מי אנחנו בכלל מדברים, מארק אליהו נמנה בין האומנים הישראלים הכי מושמעים בספוטיפיי – ועל מנת לסבר את האוזן, הוא ממוקם בטבלה הזו הרבה מעל עומר אדם, לצורך העניין- עם ממוצע של בערך 1.3 מיליון מאזינים כל חודש! זה נתון שהוא כמעט דמיוני. אבל כשמאזינים למוזיקה שלו, ובטח שכזוכים לראות אותו מבצע בעצמו, ההבנה איך הוא הגיע למקום הזה נוחתת. החיבורים העדינים שהוא עושה במוזיקה שלו, הטלאים שהוא רוקם בין הישן לחדש, בין הקווקז לתל אביב, בין המוזיקה השבטית והמסורתית לבין מוזיקה אופראית כמעט, וכמובן העובדה שאין מילים ביצירות שלו, גורמת לכך שכל אדם יכול להנות ממה שהוא שומע בלי פרשנות, או גבולות.
אני לדוגמא, הרגשתי שאני שומעת מוזיקה שמתאים שתנוגן בהרים, מה שמיד התחבר לי בראש עם הסרט צבע הרימונים של הבמאי הקווקזי סרגי פרג׳נוב. הסברתי את זה בעדינות לחברתי ברק שהגיעה איתי למופע, את ההקשרים בין הסרט לבמאי למוזיקה, והיא כמובן הנהנה בסלחנות ובמבט לא שיפוטי. אבל זה באמת היופי.
מבט זריז על הקהל בהופעה הזו גילה לי כמה המוזיקה הזו סוחפת אנשים. מדהים איך מוזיקה ללא מילים, גורמת לאנשים לקום, ללכת לבמה, לרקוד, ולקראת סוף ההופעה כבר לא היה מישהו אחד שנותר על רגליו. וזה לא בלשון ההגזמה. הקהל היה משולהב ובטירוף מוחלט.
אליהו, שכתב גם את הפסקול לסדרה טהרן ששודרה בכאן 11 ובאפל טי וי, הוא כבר מזמן במגרש של הגדולים. הוא כובש במות ומדינות, אבל עכשיו הוא שוב פה, בארץ. עצה זריזה למי שישן עליו כמוני- מהר להתעורר וללכת לראות מישהו שהמוזיקה באמת קיימת ומתקיימת בו.
התרעות פיקוד העורף