צירלין, בן 66, שיצר ושר בין השאר את “סוכר", הוא מהתעלומות המסקרנות בזמר העברי. מתישהו כתבתי עליו “דומה ששאול צירלין, בעל החזות האינדיאנית, משחק במחבואים עם הקהל. הוא משגר לחלל האוויר תקליטור חדש, מה שלא קרה זה 14 שנה, או רק שיר חדש – ונעלם שוב ושוב".
לפני חודשיים עבר צירלין להתגורר ביישוב הקהילתי לבון שליד כרמיאל ו"אני עדיין מחפש איזו תעסוקה בסביבה שתתאים ליכולות העכשוויות שלי בעקבות הניתוח".
נווד נשאר נווד
שאול צירלין נולד בקריית אתא להורים שעלו ממזרח אירופה. כשהיה בן שנתיים החל במסכת הנדודים שלו כשעבר עם משפחתו לחדרה. בגיל 15 הוא התקבל כילד חוץ בקיבוץ אושה הסמוך לקריית אתא. בתחילת י"ב הוא פרש מבית הספר כיוון שלא כל כך אהב את הלימודים, כדבריו.
במקביל לעבודה עם היימן החל צירלין במלאכת היצירה של “סוכר", שנמשכה כחמש שנים עד הקלטת השיר. התהילה הייתה בת־חלוף. “זה קרה בבום", הוא משחזר. “השיר שודר עשרות פעמים ביום בכל תחנות הרדיו וגם בטלוויזיה. עוצמת החשיפה הפתיעה אותי. לא שיערתי שזה מה שיקרה. הרי לא עמדה מאחוריי איזו חברת תקליטים, לא עשיתי יחסי ציבור. כולה שמתי שיר ברדיו, והוא התפוצץ באופן מדהים".
בשנים האחרונות הוא מתמודד עם מצב בריאותי לא קל. “נזקקתי להשתלת כליה", הוא מספר, “ובעקבותיה היו גם שני התקפי לב על הדרך. חזרתי לעצמי לאט־לאט. היום אני בסדר ואפילו שוחה, לאחר שבעבר הלא רחוק הייתי הולך לישון במחשבה שלא אקום בבוקר".
לצד המוזיקה, צירלין עוסק בעיסוי רפואי, לאחר שעבר הכשרה בתחום, וגם במסעדנות. “נדדתי בעולם, אכלתי פה, אכלתי שם, צברתי מתכונים והבאתי הנה", הוא מסביר את המסלול הקולינרי. “זו דרכו של אוטודידקט".
התרעות פיקוד העורף