הקהל בהופעה מתחלק בצורה מדהימה. מקדימה, צמוד לבמה עומדים נערים בגילאי תיכון, שחווים את שייגעצ עכשיו פעם ראשונה. הם מגלים את המוזיקה שלהם, ומתרגשים ממנה כאילו יצאה עכשיו. מאחוריהם, עומדים מי שהיו נראים ככה בהופעות המקוריות של שייגעצ. אלו ששמעו אותם בתיכון בזמן אמת, ובאו להתרגש מחדש. היו גם את מי שכבר התקדמו והספיקו מאז האלבום האחרון של שייגעצ להשריץ ילדים, והביאו אותם להכיר קצת מה היה פה פעם. זה נכון שהסוג קהל השני הם קצת יותר קרובים לגיל של חברי הלהקה מאשר לקהל שעולה על הכתפיים אחד של השני בקדמת האולם, אבל בסך הכל, הקהל של שייגעצ אחיד.
כשמסתכלים על חברי הלהקה כשהם על הבמה, רואים שהם שייכים לשם. זה נכון שמאז תקופת הפעילות של שייגעצ הם התבגרו, הקריחו, השמינו, הביאו ילדים ומה לא, אבל כשהם שם אותו הקסם בדיוק קורה. שלא לדבר על השלב שבו הילדים שלהם עלו לבמה עם חולצות קטנות של שייגעצ. נראה לי שבנות בגילי כבר לא יכולות לעמוד במראות כאלו.
אני חושבת שלא שומעים יותר שירים כמו השירים של שייגעצ. המילים שלהם, הנושאים שהעסיקו אותם. הכל קצת גס, קצת ילדותי, מצחיק, חצוף. ניסיתי לחשוב איך קרה שכמעט 25 שנה אחרי שפרצו, המוזיקה שלהם עושה את זה שוב ומצליחה שוב פעם לסחוף את הקהל של בני הנוער, ואני חושבת שזה זה. זו העובדה שזו באמת מוזיקה שכבר לא כל כך שומעים במחוזותינו. שיר על בחור שמאוהב במישהי והוא מרגיש אפס לידה, ולא נראה לי שיש מישהו שלא הרגיש את זה בתיכון ואפילו בחיים שאחרי.
בעבר, חברי הלהקה השתמשו בבמה שלהם באופן קבוע כדי לקרוא להחזרת החטופים ולהתנגדות נחרצת למהפכה המשפטית, ואני חושבת שזה חלק ממה שרוק אמיתי צריך להיות. זה לא רק הקצב המקפיץ, או המילים הקצת סקסיסטיות, ואפילו לא לעלות קצת שיכור על הבמה. רוק אמיתי צריך להיות What you see is what you get. בפרצוף שלך. לעמוד על במה, לשיר את השירים שלך, להגיד את דעתך הכנה על המתרחש, ולהמשיך לשיר.
התרעות פיקוד העורף