איתן אהרון: מהרגעים הנדירים שבהם הכול נופל במקום
זו שאלה חכמה, חדה ובעיקר כואבת, כי היא מפרקת את מנגנון ההצדקה. אם התשובה היא כן ו(האמת היא שסביר מאוד שכן) אז הבוז הזה כבר לא יכול להתחבא מאחורי סיסמאות של "מחאה פוליטית" או "עמדה מוסרית". הוא הופך לצביעות חשופה. לאקט אלים במסווה של נאורות. אנשים שמתיימרים להיות מכילים, ליברלים, רגישים לאחר - מוצאים את עצמם לועגים, מבזים או שורקים בוז לאדם עם צרכים מיוחדים, רק משום שהוא מייצג את ישראל.
ובדיוק בנקודה הזו, איתן אהרון מפסיק להיות "רק" סיפור מרגש בתוך פורמט טלוויזיוני. הוא הופך לאמירה. אמירה על הכלה אמיתית, לא כזו שמצטלמת יפה לאינסטגרם. אמירה על אומץ לעמוד על במה בינלאומית ולשיר, למרות הידיעה שלא כולם ימחאו כפיים. אמירה על בחירה באדם עצמו לא בתדמית, לא באג'נדה, לא במסר שמלטפים איתו קהלים.
פתאום, לשלוח את איתן לאירוויזיון לא מרגיש רק אפשרי. זה מרגיש נכון. לא כגימיק, לא כהתרסה, אלא כהצהרה אנושית פשוטה: אנחנו בוחרים במי שעומד על הבמה, בקול שלו, ובסיפור שהוא מביא.
אלונה ארז ומירי מסיקה: הדואט שגנב את ההצגה
ועדיין, מירי מסיקה הייתה הכוח שמילא את הבמה. היא לא דרסה, אלא הרימה. ובמקומות שבהם היה חסר עוד קצת כוח - היא פתחה מבערים ופשוט שרפה. זה היה אחד הדואטים היחידים העונה שגרמו לי לעצור ולחשוב: זה שיר שאני באמת רוצה לשמוע שוב. לא רק רגע טלוויזיוני - אלא ביצוע שנכנס לפלייליסט.
נועם בתן ויובל רפאל: כשאירוויזיון קורה על הבמה
זה כבר לא היה "מתמודד ואורחת", אלא דואט אמיתי, מחובר, כזה שמייצר צמרמורת. עוד רגע שנכנס ישר לפלייליסט, ועוד הוכחה שלפעמים לא צריך יותר מידי, רק חיבור נכון בין שני זמרים חזקים.
התרעות פיקוד העורף