המהלך האישי של מרגי מציף בעיה שלא נעים לדבר עליה | דודי פטימר

בשורה התחתונה, מדובר בשיר טוב במובן האישי, אבל לא מספיק חזק במובן האמנותי. מרגי הוכיח בעבר שהוא יודע לקחת חוויה פרטית ולהפוך אותה לפופ גדול, סוחף ובלתי נשכח. כאן הוא בחר להישאר באזור הנוח של הפסנתר והלב השבור - ודווקא בגלל זה התחושה היא של החמצה. פחות כאב היה עושה את השיר פחות בכייני, ויותר מחשבה על הלחן הייתה יכולה להפוך אותו לגדול באמת.

הטקסט הרומנטי של "סטרפלס" מצליח לגעת באחד האזורים המסוכנים ביותר בפופ - אהבה צעירה - מבלי ליפול לקלישאות או לסנטימנטליות יתר. יש כאן מבט מפוכח אך לא ציני, געגוע שאינו מתייפייף, ורומנטיקה שמרגישה חיה ולא מעוצבת מראש. זה שיר על התאהבות כפי שהיא נחווית, לא כפי שהיא נמכרת, וזו בדיוק הסיבה שהוא עובד: הוא לא מנסה להיות "גדול מהחיים", אלא נאמן לרגע.

נונו - אל תציע לי

המוזיקה נשענת על פזמון קליט ומלודיה שעובדת מיד, אבל לא בצורה עצלנית. זה פופ שיודע להישען על גרוב רוקיסטי בלי להחליק לבנאליות, והקול של נונו, שתמיד היה חזק יותר ממה שנתנו לו לפעמים להיות, סוף סוף מקבל מרחב לנשום, לחרוק, להתלכלך קצת. זו לא זמרת שמנסה "להישמע יפה", אלא אחת שמבינה שכריזמה נוצרת מחיכוך, לא מליטוש יתר.

בסופו של דבר, זה מרגיש כמו גרסה משודרגת של נונו: חדה יותר, משוחררת יותר, ובעיקר כזו שמפסיקה לנסות לרצות ציפיות חיצוניות. אם זה הכיוון, יש סיכוי טוב שהשלב הבא שלה יהיה גם המעניין ביותר בקריירה עד כה - לא כי היא "שינתה סגנון", אלא כי היא סוף סוף מרשה לעצמה להיות לא סגורה על כלום, וגם לעשות מזה שיר מצוין.

מבחינה מוזיקלית, השיר נע על קו דק בין פופ להיפ-הופ עם נגיעות טכנו, אבל בלי ליפול למיחזור טרנדים מוכר. משחק המילים בין "ביי" ל"דוואי" (יאללה, ברוסית) הוא לא רק גימיק לשוני אלא חלק מתפיסה אסתטית רחבה יותר - כזו שמבינה שהומור יכול להיות כלי כוחני לא פחות מדרמה. ההפקה של שלומי ויינברגר חדה, נקייה, ובעיקר יודעת מתי לעצור: לתת לגרוב לעבוד, ולא לחנוק את השיר בעודף רעיונות.

כבכורה רשמית, "ביי" עושה בדיוק את מה ששיר ראשון צריך לעשות: לא מסכם, אלא פותח. הוא לא מתיימר להגדיר קריירה שלמה, אבל כן מציב קול ייחודי בנוף הפופ המקומי - כזה שלא נשמע כמו עוד גרסה של משהו שכבר שמענו. אם זה הכיוון, ואם גודיי תמשיך לבחור שירים שמכבדים גם את האינטליגנציה של המאזין וגם את האינסטינקטים שלה, יש כאן התחלה שמצדיקה הרבה יותר מסתם "שלום". יאללה, היי.

מול הים - דורון אזולאי (prod by. Guy dahan)

דורון אזולאי ממשיכה בעקביות מעוררת הערכה ללכת עם האמת המוזיקלית שלה, בלי טרנדים ובלי קיצורי דרך. בעידן שבו הזמר הים-תיכוני מתפתה לא פעם לפופ, לטכנו או לאסתטיקה מועדונית, אזולאי בוחרת להישאר במקום של שירי הלב השבור הקלאסיים - סלסול, כאב, אמונה וקול שמוביל את הסיפור. יש בזה משהו כמעט נוסטלגי, שמחזיר לימים שבהם שיר היה קודם כול רגש לפני שהוא היה אלגוריתם.

השיר החדש נשען על מסורת מוכרת של בלדות פרידה ים-תיכוניות, כאלה שמדברות בשפה פשוטה אך טעונה: געגוע, אשמה, זיכרון של אהבה שהייתה ונשחקה. הדימויים מוכרים, אפילו צפויים, אבל הביצוע מציל אותם משחיקה. אזולאי לא "משחקת" את הכאב - היא שרה אותו. יש בקול שלה סדק, רעד קל, שמייצר אמינות וגורם למילים להישמע כווידוי ולא כתרגיל בז'אנר.

מבחינה ווקאלית, זה אחד המקומות החזקים שלה: קול מסולסל אך לא מוחצן מדי, כזה שיודע להיות גם עדין וגם נואש כשצריך. היא לא מתאמצת להרשים בטכניקה, אלא נותנת לשיר להתקדם בקצב הטבעי שלו, וזה בדיוק מה שעובד כאן. ההפקה שומרת על איפוק נכון, לא משתלטת ולא מנסה "לחדש" בכוח, אלא מאפשרת לשיר להיות מה שהוא - בלדה שוברת לב.

זה לא שיר שמנסה להמציא את הגלגל מחדש, אבל הוא כן מזכיר למה הגלגל הזה עובד כבר עשרות שנים. בעולם רועש וצעקני, דורון אזולאי מגישה שיר שקט יחסית, כואב ואמיתי, כזה שמדבר ישירות לאנשים שעברו אהבה שהתפרקה. אם יש צדק תרבותי בסיסי, זה שיר שראוי להרבה יותר חשיפה ממה שסביר שיקבל.