אישה שהורגלה להילחם כל חייה מצאה את עצמה במאבק הכי בסיסי שיש – על כל נשימה. עד לאותם ימים היא עמדה על במות, שרה, הרקידה קהלים. ופתאום, מיטת בית חולים, צפצופים וחוסר ודאות מוחלט. אבל גיל לא ויתרה. וגם הפעם, כמו במקרים לא מעטים בעבר, היא חזרה.
היכולת להיאחז בחיים לא נולדה יש מאין. היא נטועה עמוק בילדותה. שרית גיל נולדה וגדלה בהוד השרון, בבית שלא ידע מנוחה. אמה הייתה נכה 100%, חולה בדלקת מפרקים קשה. "כבר בגיל צעיר הבנתי שאין לי את הפריבילגיה להיות רק ילדה", היא מספרת.
בעוד חבריה לכיתה עסוקים בשיעורי בית ובחוגים, שרית סייעה לאם החולה, דאגה לאחים, קיבלה מוקדם מדי אחריות. "זה לימד אותי מסירות, וגם חישל אותי", היא אומרת. "לא הייתה לי ברירה אלא להיות חזקה".
מישהו האמין בי
המוזיקה נכנסה לחייה כמעט בטבעיות. בגיל 12 כבר הופיעה באירועים משפחתיים ובבית הספר. הקול היה שם, ויותר מזה, הנוכחות. בהמשך, עוד לפני שפרצה באופן עצמאי, הופיעה על במות גדולות כזמרת חימום לאמנים מובילים. "זה היה בית ספר אמיתי", גיל מעידה. "ללמוד קהל, ללמוד במה".
בשירות הצבאי שובצה במשרד הביטחון, אבל שם התעמר בה המפקד, לדבריה. "הייתי שבורה", היא מודה. לעזרתה נחלצה מפקדת בכירה, שסייעה לה לעבור בסיס. "מישהו האמין בי כשאני כבר לא האמנתי בעצמי", היא אומרת.
היא נישאה ונולדו לה שני ילדים, כיום בני 17 ו־16. כיום היא אם חד־הורית, שמנהלת שגרה מורכבת, "בבקרים אני עובדת בעירייה, בלילות מופיעה. זה לא פשוט, אבל אני רק בת 40 – כל החיים עוד לפניי". הרזומה שלה מגוון. גיל למדה משחק, הופיעה בפרסומות, השתתפה בסדרות, והיא עוסקת גם בעיצוב גרפי ובציור. "אני לא יודעת להיות רק דבר אחד. היצירה חייבת לצאת בכמה ערוצים", היא מסבירה.
גיל כותבת ומלחינה את מרבית שיריה, ומופיעה בעשרות אירועים ברחבי הארץ. לאחרונה יצא לרדיו הסינגל החדש שלה, "כל מה שאני רוצה". בעבר ויתרה על הצעות גדולות, כולל ריאליטי מוזיקלי, מתוך בחירה בדרך שלה. היום היא עם הפנים קדימה – סינגלים חדשים, הופעות עם נגנים וקו מוזיקלי ישראלי וים־תיכוני.
היא מסורתית, קוראת תהילים ולא מופיעה בשבתות. יש בה אמונה, יש בה נחישות, והיא ממשיכה. לשיר, ולנשום. "כל עוד יש לי קול", היא אומרת, "יש לי חיים".
התרעות פיקוד העורף