"מדברים הרבה על האלטר-אגו שלי", אמר בואי בריאיון עבר. "הדמויות שיצרתי היו רצון לייצג סוג חדש של אוצר מילים. הייתי כל כך נרגש מזה, יצרתי את המאה ה-21 כבר בשנות ה-70. עד שיצאתי עם 'זיגי סטארדאסט', הגישה בתעשיית המוזיקה הייתה 'מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל'. זה נראה מעניין לנסות להמציא משהו שונה, כמו מחזמר שבו האומן על הבמה מגלם תפקיד".
ב-1990, שנים לאחר שהפסיק להשתמש בדמויות כפרסונה אומנותית, אמר: "אני לא חושב שאני צריך עוד דמויות. אני לא בטוח שזה אומר שאני בטוח לחלוטין במי שאני, לא יותר ממה שהייתי אי פעם, אבל לפחות יש לי הבנה שאני מכיר את עצמי טוב יותר. זה לא אומר שאני יודע מה אני, אבל אני יודע מי אני. זה אולי נשמע כמו גיבוב של שטויות, אבל אני מודע הרבה יותר לגבולות, לחוזקות ולחולשות שלי ממה שהייתי אי פעם, ואני עדיין מרגיש שזה הוגן כלפי עצמי וכלפי הקהל שלהופעות שלי יש אישיות שונה בכל פעם שאני יוצא לסיבוב".
כדי לפצח את הפער בין המיתוס הפרוע לבין האדם המחושב שמאחוריו, אין מנוס אלא ללכת אחורה, לפני התהילה, לפני הסמים, לפני זיגי סטארדאסט.
ילדות של פגיעות
לונדון שלתוכה נולד נשאה עדיין את הצלקות של מלחמת העולם השנייה. נוף אפוף עשן פצצות, שרידי הרס ואוכלוסייה המומה מהפגזות, שחיה במצוקה ולמדה להסתדר עם המועט.
לדבריו, אחיו הגדול השפיע על עיצוב טעמו המוזיקלי: "הוא הכיר לי את משוררי ה'ביט' (מלשון ביטניקים - ד"פ), חשף אותי לג'אז ולמוזיקת רית'ם אנד בלוז והראה לי גם את הצדדים היותר מושחתים של לונדון".
כך או כך, האישונים הלא-שווים ששיוו לכל אחת מעיניו מראה של צבע שונה הפכו עם השנים לסמלו המסחרי. אנדרווד והוא נשארו חברים טובים במשך כל השנים, ואנדרווד אף עיצב את עטיפות אלבומיו.
באותה תקופה הדבר שמשך את דיוויד היה הרוק'נרול. הוא ניגן בלהקת The Konrads יחד עם חבריו לתיכון. ב-1963, לפני סיום לימודיו, הודיע להוריו על רצונו להפוך לכוכב פופ. עם זאת, הדרך להצלחה הייתה רצופת ניסיונות כושלים.
מי שהיה אחראי לכישלונות שליוו את דרכו היה הוא עצמו. תאוותו לפרסום והדילוג שלו בין ז'אנרים גרמו לו לאבד את המיקוד. "תמיד הייתי אדם סקרן ונלהב מאוד", אמר פעם. "היה לי קשב קצר מאוד, והייתי עובר מדבר לדבר במהירות רבה".
כך היה גם עם הלהקה הבאה שלו, Davie Jones And The King Bees, שהקים עם אנדרווד. "Liza Jane", השיר הראשון והיחיד שהקליט במסגרת הלהקה ב-1964 נכשל, והוא החליט לפרק את הלהקה וניגן בשנים הבאות בלהקות שלא שרדו זמן רב: The Manish Boys, The Lower Third, The Buzz ו-The Riot Squad.
האיש שלא התאים
בריאיון שנתן ב-1993, סיפר בואי כי באותה תקופה סבל מתחושת בידוד ופחד: "יום אחד, כשחזרתי עם אחי טרי מהופעה של להקת קרים, הוא חטף התקף סכיזופרניה קשה. מאז הוא חי במוסדות פסיכיאטריים שונים ואני מצאתי את עצמי עובד כמו משוגע כדי לא להשתגע. אדם מעמיד את עצמו בפני נזקים פסיכולוגיים כאלה בניסיון להימנע מאיום השיגעון". ב-1985 טרי שם קץ לחייו.
"מעולם לא היינו מאוהבים", סיפר בואי על מערכת היחסים המתוקשרת בין השניים. "הנישואים היו סידור נוח לשנינו. אנג'י רצתה אשרת עבודה בלונדון, והנישואים אפשרו לה זאת, ואני בעצם הבנתי שאנג'י היא אחת מהנשים היחידות שאני יכול לגור איתן יותר משבוע. אני מפחיד את רוב האנשים שאני גר איתם, ואנג'י לא ברחה. זו הייתה מערכת יחסים עזה, דרמטית ואינטנסיבית".
האירוע המהותי יותר עבור בואי ב-1969 היה השיר "Space Oddity", שכתב לאחר שראה במגזין "טיים" את התמונה הראשונה של כדור הארץ שצולמה מהירח. הוא הוציא אותו לאור ימים ספורים לפני נחיתת האדם הראשון על הירח ביולי 1969.
חוצן אנדרוגיני ממאדים
בשנת 1970 שחרר את אלבומו השלישי "The Man Who Sold The World", שעטיפתו הציגה את בואי לבוש בשמלה, הופעה ראשונה לחזות האנדרוגינית שאותה החל לאמץ בעידודה של אנג'י, שהייתה בעלת נטיות ביסקסואליות (כמו בואי עצמו) ואף סולקה כמה שנים קודם לכן ממוסד לימודי בגלל רומן לסבי.
המראה השערורייתי עורר סערה קטנה בארצות הברית, שם עטיפת האלבום צונזרה והציגה קטע קומיקס, בלי שום זכר לבואי. "הרגשתי מאוד מדוכא בתקופה הזו, חסר מטרה, ולא הבנתי בשביל מה כל החיים האלה", התייחס פעם לכתיבתו של האלבום, שהציג את האקלקטיות של בואי.
אם "The Man Who Sold The World" היה הבעה של בלבול ופרגמנטציה אינטלקטואלית ופילוסופית, הרי ש"Hunky Dory", אלבומו הבא מ-1971, היה רגע שבו הוא הצליח ללכוד את עצמו, לייצב את הקול האישי והאומנותי שלו, ולתרגם את זרמי החשיבה הפנימיים שלו לשפה מוזיקלית מאוחדת וחדשה. "האלבום הזה נתן לי קרקע מוצקה", אמר פעם. "אנשים היו אומרים לי 'אלבום טוב, שירים טובים', וזה לא קרה לי לפני כן".
1972 נחשבת לשנה שבה "נולד" דיוויד בואי שכולנו מכירים. הוא החל לעבוד על האלבום "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars", או בקיצור "זיגי סטארדסט", שלימים הוגדר על ידי מגזין ה"מלודי מייקר" כאלבום החשוב ביותר בשנות ה-70 ולפי מגזין "רולינג סטון" כאחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים. הוא עבר תהליך שבו נפרד מהאופטימיות שאפיינה את הסיקסטיז וחזר לעסוק בנושא שהיווה מוטיב חוזר על עצמו מתחילת הקריירה המוזיקלית שלו: החלל החיצון.
בעוד בעבר הוא נגע בזה בשירים כמו "Space Oddity" ו"Life On Mars", "זיגי סטארדסט", שראה אור באותה שנה, אפוף כולו בנושא זה - דרך הלחנים, דרך אופיו הנרטיבי של האלבום ודרך דמותו של זיגי סטארדסט, חוצן אנדרוגיני ממאדים המבקר בכדור הארץ בתקופה שבה מגיעה לבני האדם הבשורה כי כוכבם יושמד כליל תוך חמש שנים.
זיגי הוא כוכב רוק אולטימטיבי בעל מיניות מתירנית ומוחצנת, צורך סמים ואלכוהול, נושא מסר של שלום ואהבה. "לא ידעתי שאני יצור חלל עד שגיליתי שאני כזה", אמר בואי פעם.
אלבום הקונספט זכה להצלחה בינלאומית פנומנלית והזניק את בואי למעמד של כוכב-על. הוא חולל מהפכה שלא נעצרה רק במוזיקה, אלא גם ייצר תדמית רדיקלית שהפכה לחזות של הגלאם רוק. בואי החל להופיע כבובה-חללית על הבמה, עם בגדים מאובזרים, שיער אדום בוהק, גילוח גבות ואיפור בולט.
בתקופה שבה בואי יצא עם "זיגי סטארדסט", מועדוני הגייז החלו לפרוח בבריטניה ולצאת לאור ואיתם קולות של הומואים, לסביות ודו-מיניים שביקשו הכרה. בדצמבר 1972, בריאיון לקידום סיבוב ההופעות של האלבום, הצהיר בואי: "אני גיי, ותמיד הייתי".
אנג'י בואי סיפרה כי במהלך סיבוב ההופעות של "זיגי סטארדסט" באמריקה היא ניהלה רומן מהצד עם המאבטח של בואי, והצטרפה לבעלה לשלישיות עם מעריצים ומעריצות, גברים ונשים, ככל שהזדמן להם. "התעסקתי עם כולם. הייתה לי תקופה נהדרת של הפקרות וחוסר אחריות", התייחס בואי לנושא בריאיון ל-BBC. בסוף שנות ה-70 הכחיש שהיה אי פעם גיי או ביסקסואל, וטען שזו תדמית שנרקחה לו על ידי מנהליו.
הדוכס הלבן והרזה
אלבומו הבא של בואי, "Aladdin Sane", שיצא ב-1973, תואר על ידו כ"זיגי נוסע לאמריקה", שכן כל שיריו נכתבו במהלך נסיעה על ספינות, אוטובוסים או רכבות בזמן מסע הופעות בארצות הברית. עטיפת האלבום הציגה את בואי כזיגי סטארדסט בעירום, עם ברק בצבעי אדום, כחול ושחור לאורך פניו. מתוך האלבום זכורים במיוחד הלהיטים "The Jean Genie" ו"Drive-in Saturday".
"בהתחלה זה היה כיף אדיר להיכנס לדמות של זיגי", אמר בריאיון, "ואז, לקראת סוף סיבוב ההופעות, כשמצאתי את עצמי משתמש בסמים ברצינות, הפכתי להיות הדמות בחיי הפרטיים וחוויתי הרס כאוטי ונפשי". ביולי 1973, לאחר שכבר לא היה ברור איפה מתחיל בואי ואיפה נגמר זיגי, הוא הפסיק לגלם את הדמות ופירק את להקת עכבישי המאדים, שליוותה אותו מראשית הסבנטיז.
1975 הייתה שנת מפנה נוספת בקריירה של בואי: הוא נטש את סגנון הגלאם-רוק שהביא לפרסומו והקליט את האלבום "Young Americans", שנטה לכיוון מוזיקת הסול. בואי כינה באירוניה את הסאונד שאפיין אותו בתקופה זו בשם "פלסטיק סול", בהתייחסו לחוסר האותנטיות שחש ביצירותיו באותה עת.
אלבומו הבא, "Station To Station", שיצא ב-1976, המשיך את קו ה"פלסטיק סול" והוליד אצלו דמות אפלה נוספת, "הדוכס הלבן והרזה". הדמות, שבדומה ל"זיגי סטארדסט", הפכה למציאות חייו, התבטאה בתלות טוטאלית בקוקאין, באלימות ובסוג של נכות רגשית. בריאיון טלוויזיה באותה תקופה לא הצליח לחבר משפט קוהרנטי אחד, למרבה הזוועה. גם כוחו הפיזי התערער, לאחר שאיבד משקל רב מגופו. "זו הייתה תקופה של הרס עצמי", סיפר לימים. "היה לי המון כסף, אז קניתי המון סמים וצרכתי אותם. שקעתי בזה עד הסוף, חוויתי מספר מקרים של מנות יתר. אני אפילו לא זוכר את הרגעים שבהם הקלטתי את 'Station To Station'".
עולם שלם של מחשבות
"בריאן אינו גרם לי להפסיק לכתוב שירים בסגנון שכתבתי בתחילת העשור, לספר סיפורים על מה שקורה באמריקה, ובצדק. מאסתי בזה. בריאן פתח לי את העיניים לגבי נושא העיבוד, הכלים האינסטרומנטליים והחופש ממגבלות של שירה".
באותה תקופה בואי עבר שינוי מהותי: הוא חי חיים רגילים למדי, הפסיק לבלות במועדונים, הסיר את הצבע משערו, לבש ג'ינס וחולצות מכופתרות, גידל שפם וביקר בגלריות לאומנות: "הרגשתי שאני חוזר להיות דיוויד ג'ונס שוב, יכולתי להסתובב בחופשיות, להתחכך בין אנשים". האפיזודה הזו התאימה לו לזמן קצר. "מהר מאוד הבנתי שחסר לי הכסאח", אמר, "ההתנגשות עם החיים".
את התקופה הברלינאית סיים בואי עם אלבומו "Lodger" מ-1979, שהכין את הקהל למה שעתיד היה לעסוק בו בעשור הבא: פוסט-פאנק עם חקירת עמדות מחודשות. "עסקתי בו בתחושות של העולם הריק של הסלבריטאות וגם באלימות", אמר. "היו בו השפעות טורקיות מזרח-תיכוניות ורגאיי, שמאוד סקרנו אותי. ניסיתי לעשות באלבום הזה הכל כדי לא להצליח, אבל מנוע ההצלחה היה, כנראה, חזק ממני".
לאורך שנות ה-80 נתפס בואי ככוכב ענק ואלבומיו ושיריו זכו להצלחה מסחרית רבה, על אף הביקורת מצד מעריציו הוותיקים על מה שהם הגדירו כהתמסחרות. "'Let's Dance' החזיר אותי למיינסטרים והשאיר אותי שם", אמר. "אנשים ראו אותי רק כמי שיצר את האלבום הזה, שמו אותי בקופסה ולא אפשרו לי להיות מישהו אחר".
בואי של שנות ה-90 ניסה להתרחק מתדמית "כוכב המיינסטרים" שדבקה בו: הוא הקים את להקת מכונת הפח (Tin Machine), הקליט אלבום (הנושא את שם הלהקה) שהיה לא מאורגן מוזיקלית, ואימץ מראה מרושל ולא מגולח. "הרגשתי שאני לא מעוניין להיות אומן פופולרי, זה לא סיפק אותי מבחינה אישית, ולא רציתי להיות צפוי ושגרתי מבחינה אומנותית", הסביר בעבר. "נמאס לי מזה".
כישלון האלבום ותסכולו מכך שרעיונותיו נדחו או שונו על ידי חברי להקתו הובילו את בואי לצאת לסיבוב הופעות באצטדיונים עם להיטיו הגדולים. לאחר ההצלחה הגדולה הכריז בואי כי זו תהיה הפעם האחרונה שבה יבצע את להיטיו על הבמות (הוא, כמובן, לא עמד בהצהרתו). הוא הקליט עוד שני אלבומים עם הלהקה, שנחלו כישלון מוחלט, ולאחר שמאס בעבודה קבוצתית - פירק את הלהקה.
"אחרי שפירקתי את מכונת הפח יצאתי לכתוב מהמקום האישי שלי, מה שלא עשיתי לפני כן ברמת עומק כזו", סיפר בעבר. "זה פתח בפניי עולם של מחשבות ורגשות על מחויבות והבטחות, ועל למצוא את הכוח לשמור עליהן. חזרתי ליצור מוזיקה אומנותית שנעה בין חוויות חיים אישיות לסגנונות מודרניים".
יצירה אומנותית ורווח כלכלי
מבחינה עסקית, בואי היה פורץ דרך. ב-1997 היה חלק מממציאי ה"בואי בונדס", איגרות חוב שמבוססות על רווחי קטלוג שיריו. אלבומו "Hours", שיצא ב-1999, היה הראשון בעולם שהוצע להורדה מלאה ברשת לפני יציאתו הפיזית, מהלך חסר תקדים. "זה לא היה האינטרנט שמשך אותי אלא המחשב", הסביר בואי את ההחלטה המהפכנית. "התחלתי לעבוד עם תוכנות גרפיות וליצור סדרת ליטוגרפיות, ולכן גם צורת החשיבה שלי לגבי שיווק מוזיקה השתנתה. חיפשתי את הממשק בין חדשנות טכנולוגית, יצירה אמנותית ורווח כלכלי".
"התגלגלתי למשחק כי זו הייתה דרך בשבילי לברוח מהמציאות, לצאת לרגע מהשגרה ולנסות למצוא מי אני באמת", הסביר. "רציתי לצאת מאזור הנוחות כי השתעממתי בשגרה, והמשחק סיפק לי את זה. היצירה שלי תמיד הייתה משחק, בין שזה על הבמה ובין שזה על המסך או בתוך השירים. זה לא שאני מנסה 'להיות שחקן', אלא אני מייצר עולם, ואני רק מזמין את הקהל להצטרף אליו".
בעשור הראשון של שנות ה-2000 התעשר בואי מאוד מעסקיו ומסיבובי הופעותיו, הקליט אלבומים (בראשם "Heathen", שנחשב לאחד מאלבומיו המצליחים) שנטו לסאונד של רוק אלטרנטיבי בוגר עם צלילים אלקטרוניים מאופקים ומינימליזם, רחוק מהגלאם-רוק ומהאוונגרד שאפיינו את העשור הקודם. הם הציגו בואי אחר, זה שמוותר על הברק לטובת כובד רגשי ועומק.
ביוני 2004, במהלך סיבוב הופעות בגרמניה, חש בואי כאבים בחזהו, שהתבררו כחסימה בעורקים. הוא הובהל לטיפול חירום בבית חולים בהמבורג, וביולי 2004 שוחרר והחל תהליך שיקום. לימים התברר כי סבל מהתקף לב קל, כתוצאה משנים של עישון כבד.
ב-10 בינואר 2016, יומיים לאחר צאת האלבום, נפטר בואי בביתו. "אני לא מפחד מהמוות. אני מודאג מהאופן שבו אמות", אמר באחד הראיונות האחרונים. "ברגע שאתה מבין שהזמן שלך מוגבל, הכל מקבל חדות אחרת. הגוף בוגד בך. הוא תמיד עושה את זה בסוף. השאלה היא מה אתה משאיר מאחור כשהוא מפסיק לשתף פעולה. אחרי המוות אולי אוכל סוף-סוף להיות חופשי".
על פי בקשתו, גופתו נשרפה כעבור יומיים בניו ג'רזי, ללא נוכחות בני משפחתו. הוא היה פורץ דרך לא רק משום שערער על גבולות המוזיקה, האופנה והמגדר, אלא גם מפני שהראה שחדשנות אמיתית אינה סגנון אלא היכולת לנוע, להמציא את עצמך מחדש, להחליף שפה רגע לפני שהיא מתקבעת. בואי לימד דורות של יוצרים ומאזינים שתרבות חיה אינה משמרת אמת אחת, אלא מרחיבה את אפשרויות הקיום.