לא רק בוטה: עדן בן זקן חצתה גם קו אדום | דודי פטימר

השיר "מסעדת שף" מתיימר לשיברון לב, אבל הלחן מונוטוני ומרדים, כזה שלא מתרומם ולא מותיר חותם, וכנ"ל שיר הנושא, "רולקס וקסקט", בלדת פופ סבירה אבל סתמית ולא מעניינת יתר על המידה.

שיר נוסף שמצליח להחזיק את הראש מעל המים הוא "תחזור אליי", בלדת דיכאון מסולסלת שתדבר לקהל היעד המוכר של בן זקן. מעבר לכך, מדובר במיני-אלבום חסר השראה, כזה שממחיש עד כמה קל ליפול לשגרה גם כשאתה אחד השמות הגדולים בפופ המקומי.

תמר ריילי

אחד ההישגים הבולטים של האלבום הוא האופן שבו ריילי מאמצת מוזיקה מזרחית ומסולסלת בלי ללבוש תחפושת. היא לא מחקה, לא מקריצה ולא משתמשת בז'אנר כאקססורי - אלא חיה אותו מתוך הבנה עמוקה של השפה, המקצב והרגש. העובדה שהיא מגיעה מרקע קיבוצי רק מדגישה עד כמה החיבור הזה כן ואותנטי, ומוכיחה שמוזיקה מזרחית חזקה לא תלויה בביוגרפיה סטריאוטיפית אלא באינטואיציה, כנות ויכולת ביצוע.

לצד זה, האלבום לא מפחד להיות גם פופ מובהק, עכשווי ולעיתים אפילו שובב. ריילי יודעת לשחק עם קלילות, עם טקסטים שמודעים לעצמם ועם דימויים יומיומיים שמקבלים טוויסט שנון. יש כאן בלדות שמצליחות לרגש בלי ליפול למלודרמה, שירי קצב עם גרוב מדבק, ורגעים קומיים שמאזנים היטב את הכאב והציניות. ההפקה המוזיקלית תומכת בגיוון הזה, שומרת על אחידות צלילית אך נותנת לכל שיר את המרחב שלו לנשום.

בסיכומו של דבר, זהו אלבום בכורה בשל באופן מפתיע: כזה שמציג אמנית שכבר מבינה מי היא, מה היא רוצה לומר ואיך היא רוצה להישמע. תמר ריילי מצליחה לחבר בין מזרחי לפופ, בין אינטימיות להומור, בין פגיעות לעוצמה - ולצאת עם יצירה שמרגישה חיה, רלוונטית ומלאת אופי. אם זה רק הצעד הראשון שלה, נראה שיש כאן קול שעתיד להישאר איתנו הרבה מעבר לגל הראשוני של ההצלחה.

נינט טייב, "אולי יכולתי יותר"

ווקאלית, זה אחד הביצועים החזקים והחשופים שלה בשנים האחרונות. נינט לא "שרה יפה" - היא שרה אמת. הקול המחוספס, הסדוק, זה שנשמע לפעמים על סף שבירה, הוא לא פגם אלא המהות עצמה. יש כאן שירה שנושמת, מתעייפת, נעצרת לרגע וממשיכה, כמו הנפש שהיא מייצגת. הרגש לא מתפרץ בצעקה אלא זולג לאט, ומכאן גם האפקט המצמרר: תחושה של וידוי אינטימי שנלחש ולא הונף כדגל.

הטקסט עוסק באשמה שקטה, בחרטה יומיומית, בהתמודדות עם תפקידים, אובדן עצמי והמאמץ להחזיק הכל יחד - בלי דרמה מוחצנת ובלי קלישאות. הוא כתוב בפשטות חכמה, כזו שמאפשרת לכל מאזין להכניס לתוכו את הסיפור שלו. אין כאן ניסיון לייפות כאב או לפתור אותו; להפך, השיר שוהה בו, נותן לו מקום, ומכבד את המורכבות שלו.

בסופו של דבר, זהו שיר שמזכיר למה נינט היא אחת המבצעות הגדולות שצמחו כאן: לא בגלל היקף המנעד או עוצמת הקול, אלא בגלל היכולת הנדירה להפוך פגיעות לאמנות. "אולי יכולתי יותר" אינו מתיימר להיות להיט - הוא מבקש להיות אמת, ובדיוק משום כך הוא מצליח לגעת עמוק, להכאיב בעדינות, ולהישאר הרבה אחרי שהצליל האחרון דועך.

שאולוב מכניס את נשמתו לביצוע, לא "מתחרע" יותר מדי על להיות שונה מהמקור, ובכל זאת מצליח להכניס את הישות האמנותית שלו לביצוע ולרגש, בעיקר כי הוא משכנע בחיבור שלו לטקסט ולמנגינה.

רוני כץ, "Between Seasons"

ברמה הטקסטואלית, "Between Seasons" הוא אלבום של חיפוש מתמשך - אחר זהות, משמעות, אהבה ותחושת בית - כזה שלא מציע תשובות אלא מתעקש להישאר בתוך השאלות. הדימוי של "נוודת שירים" אינו קלישאה כאן, אלא הלך רוח עקבי: תנועה, ספק, והכרה בכך שבלבול הוא לפעמים מצב קיומי ולא תקלה. כאלבום בכורה, זו יריית פתיחה מרשימה שמוכיחה שרוני כץ אינה רק קול מבטיח, אלא יוצרת עם עולם מגובש ויכולת לנסח אותו במוזיקה. עכשיו נותר רק לקוות שהאלבום הזה אכן יגיע לאוזניים שמחפשות עומק - ולא רק להיטים.