זה אלבום שמציע סוג של רוך עקשני, אמונה שקטה בקשר אנושי, גם כשהעולם בחוץ מתפרק. השירים מתעקשים לראות, לבקש "תראה אותי", לא כדרישה דרמטית אלא כצורך בסיסי. זו מוזיקה של הקשבה, של נוכחות, של מי שמבינה שהכוח האמיתי נמצא דווקא בפגיעות.
המיני-אלבום החדש של נעמה גילד הוא הוכחה לכך שכישרון גדול לא תמיד צריך להרים את הקול. לפעמים הוא רק צריך לומר משהו חשוב - בשקט. זו יצירה בוגרת, חכמה ומרגשת, שממקמת את גילד כאחת היוצרות המסקרנות והעמוקות שפועלות כאן היום. אם זהו רק פרק נוסף בדרך שלה, יש סיבה טובה לחכות למה שיבוא אחריו.
התרעות פיקוד העורף