המחווה של שולי רנד לצופית גרנט מעוררת הרבה שאלות | דודי פטימר

הביצוע הקולי של שפי מתאפיין באיפוק ובקרבה. אין כאן ניסיון להתחרות בזיכרון של קולות גדולים מהעבר, אלא הצעה אחרת לגמרי: שיר שמוגש כמעט כלחישה, מתוך אינטימיות ולא מתוך הצהרה. הבחירה הזו מאפשרת לשיר להישמע פחות כקלאסיקה מקודשת ויותר כיצירה חיה, כזו שיכולה להישמע טבעית גם בפלייליסט עכשווי, בלי תחושת אנכרוניזם.

עם זאת, יש גם מחיר לגישה הזו. מי שמצפה לפרשנות חדה או לשבירה מודעת של המיתוס עלול למצוא את הביצוע הזה זהיר מדי. אבל ייתכן שדווקא הזהירות היא האמירה: לא כל קלאסיקה צריכה מהפכה כדי להצדיק ביצוע מחודש. לפעמים די בהסטה מדויקת של הזווית - כזו שמאפשרת לשיר בן יותר משישה עשורים להמשיך להתקיים בהווה, בלי להעמיד פנים שהוא משהו אחר.

מבחינה מוזיקלית, השיר נטוע עמוק ברוק אמצע הדרך הישראלי - כזה שמעדיף מלודיה ברורה וקצבית, מבנה שיר קלאסי והתקדמות מדודה על פני ניסויים או הפקות נוצצות. הקליטות שלו אינה מקרית: הפזמון נתפס מיד, אבל לא מרגיש זול או מחושב. יש כאן הבנה עמוקה של כוח הפשטות, של שיר שיכול להתנגן ברדיו ועדיין לשמור על משקל רגשי ותוכני. העיבוד תומך בטקסט בלי להשתלט עליו, ונותן לשיר לנשום.

הקול המחוספס של בר דוד הוא נכס מרכזי. זה קול שחי את המילים, לא מדקלם אותן. יש בו עייפות, אבל גם חמלה; כאב, אבל לא ציניות. הדיאלוג הבין דורי שמונח בלב השיר, בין אב לבן, בין עבר להווה, מקבל דרכו ממד אנושי מאוד, כמעט אוניברסלי. זו לא אמירה פוליטית חד-כיוונית, אלא תיעוד של בלבול קיומי, של אדם שמחפש מקום לעמוד בו בלי לוותר על עצמו.

החוזקה הגדולה של השיר היא בכך שהוא מצליח לגעת בלב בלי ללחוץ עליו בכוח. הוא לא מטיף, לא צועק, לא מנסה להיות "שיר התקופה" בכותרות גדולות - ודווקא משום כך הוא מרגיש אמיתי. זה שיר שמבקש להישאר עם המאזין גם אחרי שהוא נגמר, שיר שממשיך להתנגן בראש לא רק בגלל המנגינה, אלא בגלל השאלות שהוא משאיר פתוחות. במובן הזה, זה אחד השירים הבשלים והמרגשים שבר דוד הוציא לאחרונה - ותרומה ראויה לקאנון הרוק הישראלי השפוי והכואב של אמצע הדרך.

הקול של רנד, החם והמוכר, נושא את השיר על גבו כמעט לבדו. זה קול שמגיע עם ביוגרפיה, עם משקל, עם עבר של חיפוש, ייאוש ותיקון - וכל אלה נוכחים גם כשהוא שר על אהבה זוגית פשוטה לכאורה. הדובר בשיר אינו גבר צעיר ונלהב, אלא אדם שכבר ראה דברים, טעה, נשבר, וכעת עומד נדהם מול מה שניתן לו. האהובה אינה רק מושא רומנטי, אלא עוגן, ברכה, הבטחה לחיים שיש בהם משמעות ושקט.

אפשר לטעון ש"לב לבן" אינו מחדש דבר מבחינה מוזיקלית או רעיונית - והוא גם לא מנסה. כוחו טמון דווקא בוויתור על תחכום יתר, על קריצה צינית, על משחקי מרחק. זהו שיר שמאמין במה שהוא אומר, ומבקש מהמאזין להאמין איתו. בעולם מוזיקלי שממהר לפרק רגשות לאירוניה או לאסתטיקה קרה, שולי רנד מציע כאן רומנטיקה חשופה, בוגרת, לא מתנצלת - והבחירה הזו, כשלעצמה, היא אמירה חזקה.

תמיר גל ודודו פארוק - תאמר לה

מבחינה מוזיקלית, זהו חידוש נאמן למקור, שמבין היטב מה אסור לו לשבור. העיבוד שומר על הרגש, על המלודיה ועל הישירות שמאפיינת את שירי תחילת שנות ה-2000 בז'אנר, בלי לנסות "לעדכן" אותם יתר על המידה. תמיר גל נשמע כאן בטוח בעצמו, עם קול עמוק ומיושב, כזה שכבר לא צריך להוכיח דבר. יש בביצוע שלו בגרות רגשית, כמעט פיכחון, שמוסיפים לשיר שכבה של ניסיון חיים שלא הייתה בו בהכרח בגרסה המקורית.

ההפתעה האמיתית מגיעה מכיוונו של פארוק. גם אם קשה לקחת אותו ברצינות מלאה בשל המטען התרבותי שהוא מביא איתו, מוזיקלית - הוא משתלב היטב. הוא לא מפרק את השיר מבפנים, לא קורץ למאזין ולא מנסה "לגנוב את ההצגה". להפך: הוא נצמד ללחן, נותן כבוד לשותף שלו, ומצליח להישמע מחויב לרגש גם אם ברקע תמיד מרחפת השאלה עד כמה זה משחק תפקידים. ייתכן שזו עדיין דאחקה מבחינתו - אבל זו דאחקה מבוצעת היטב.

בסופו של דבר, זהו ביצוע מוצלח שמצליח להתעלות מעל החשדנות הראשונית. לא מדובר ברגע מכונן או בהגדרה מחדש של הז'אנר, אלא בחידוש שעובד משום שהוא מבין את גבולותיו. תמיר גל ממשיך לבסס את מעמדו המחודש כאמן רלוונטי ובטוח, ופארוק, במודע או שלא, מוכיח שכאשר הוא בוחר לשים את הציניות בצד, הוא יכול להיות חלק ממחווה מוזיקלית כנה. זה אולי חיבור לא צפוי, אבל כזה שמסתיים בתחושת הקשבה אמיתית - וזה לא מעט.

שימושה של בוטביקה במרחב הקולנועי של השיר והווידאו קליפים שמלווים את חלק מהשירים מחזק את ההתרחבות החווייתית. הקליפים והביצועים החיים יוצרים תחושת נוכחות מוחשית, כמעט כאילו המאזין נמצא בתוך המסע שלה, צופה בחיים שהיא חווה, מתבונן ברגעים של גילוי עצמי, אהבה וכאב. זהו סגנון שמעלה את השירים מעבר לפורמט הרגיל של אלבום פופ, ומעניק להם עומק ותחושה של עולם פנימי עשיר.

החיבור בין קול, מלים והפקה מביא לידי ביטוי את כוחו של אלבום מלא כחוויה שלמה, שבו כל שיר מוסיף רובד נוסף למסע של בוטביקה. יש כאן עבודת שכבות מורכבת - רגשית, מוזיקלית ואסתטית - שמאפשרת למאזין להרגיש חלק מתהליך של גילוי עצמי, הזדהות עם רגשות בלתי מוסתרים, והבנה עמוקה יותר של עולמה האישי של היוצרת. זהו אלבום שמדבר אל הלב אך גם מכבד את השכל, וממקד את עדי בוטביקה כאחת הקולות המעניינים והעמוקים בזירה הפופ-אינטימית המקומית.

המפגש בין מוזיקה אתנית לפופ קליל נעשה כאן בטבעיות מרשימה. האלמנטים האתניים אינם קישוט אקזוטי או מחווה שטחית, אלא חלק אורגני מהשפה המוזיקלית של השיר. הפופ, מצדו, שומר על נגישות וקליטות בלי לרדד את החומר. יש תחושה של איזון נכון: השיר מתקדם בזרימה חלקה, כזו שמאפשרת למלודיה לשאת את הרגש בלי להעמיס עליו שכבות מיותרות או הפקה ראוותנית.

הטקסט מתאר מערכת יחסים דרך דימויים של תנועה, הבטחה ונפילה - כמעט כרוניקה של התאהבות שמתפרקת לאיטה. הדימוי המרכזי שמעמיד את הדוברת מול הגלים מצליח להיות גם פשוט וגם חכם: הוא לא מתחכם, אבל נוגע בדיוק במקום שבו פופ ישראלי לא פעם מחליק לקלישאה. יש כאן אמירה של כוח פנימי, של פרופורציות, שנמסרת לא כהטפה אלא כתזכורת שקטה, כמעט לחישה בין חברות.

ועדיין, יש מקום לביקורת. האיפוק הקולי, על אף שהוא משרת את האווירה, לעיתים מרגיש כמו החמצה קלה - כאילו השיר נמנע מלהמר על רגע אחד של חשיפה מלאה. כהנא נשמעת מצוין, מדויקת ונוכחת, אבל נדמה שהיא יכולה הייתה להרשות לעצמה להתקרב עוד צעד אחד אל הקצה הרגשי. ובכל זאת, גם כך זהו שיר יפה, בוגר ונוגע, שמציע קול נשי רגיש ולא מתאמץ, ומותיר רושם של יוצרת שיש לה עוד הרבה מה לומר - ושווה להקשיב לה בדרך.

מבחינה מוזיקלית, זהו שיר שתפור למידותיה של וקנין. הקול שלה, חזק אך רגיש, מצליח לשאת את הדרמה בלי לגלוש לאובר אקטינג. היא נשמעת בטוחה, נוכחת, עם שליטה טובה בדינמיקה שמאפשרת לשיר להיבנות בהדרגה. העיבוד נשאר נאמן למסורת הבלדה הים תיכונית - פסנתר, קצב מדוד, הדגשה של המלודיה - ומשרת היטב את הסיפור בלי להסיט את תשומת הלב מהשירה.

החולשה היחידה של השיר היא גם חלק מהז'אנר שהוא פועל בו: הוא לא מחדש, לא מפתיע, ולא מנסה לפרק את התבנית המוכרת של בלדות פרידה. אבל בתוך המסגרת הזו, וקנין מצליחה לבלוט בזכות ביצוע משכנע וקול שמרגיש אמיתי ולא מחושב. זהו שיר שמבין היטב מי הזמרת שלו, ומאפשר לה להישמע בדיוק במקום שבו היא הכי חזקה - בלב.