הם חוזרים אלינו (קצת אחרי) עשור מטורלל, שבו הכל הרגיש בו-זמנית תמים ומנופח, אנלוגי ודיגיטלי. רגע לפני שהעולם איבד איזו יציבות בסיסית, טרום הקורונה, השבעה באוקטובר, איראן והכנת תמונות בסגנון ג'יבלי ב-AI (כך, למשל, נוצר דחף קולקטיבי להביט לאחור, ולא כגימיק, אלא כצורך קיומי). בחזרה לאלבומים ראשונים, להופעות מיתולוגיות, של סאונדים שעיצבו תקופה שבה עדיין האמנו שהעתיד פתוח ולא מאיים. כמו שממים של סלפי מ-2016 מציפים פידים ברחבי העולם, עם האסתטיקה של האינסטגרם הראשון, כך גם במוזיקה מתרחשת תנועה דומה: קהל שלם מחפש תקופה, את הרגע שבו משהו עוד היה טהור, לפני שג'ינטרנו לעצמנו שיר בארוחת הצהריים, עד החזרה לאלבום מכונן שלא היה יכול להיות מודע להילה שיצבור בדיעבד.
והנה אנחנו, מעט יותר מעשור לאלבום הבכורה של טאטרן - "Shvat" (שבט) אלבום אינסטרומנטלי מכונן במוזיקה הישראלית - שהוא אינו רק ציון דרך כרונולוגי, אלא סגירת מעגל תרבותית, מפץ של פוסט רוק מקומי ובינלאומי באותה נשימה. שבט הצליח להיות גם ורסיה של Explosions in the Sky, Mogwai, This Will Destroy You, וגם לשלב קאבר אינסטורמנטלי מבריק לביטלס (Strawberry Fields Forever שאפילו נכנס בזמנו לפלייליסט יום של גלגל"צ) באותה נשימה.
טאטרן (כמו העמים הנוודים בהיסטוריה, ולא תתרן, חסר חוש הריח כמו שאולי חשבתן) היא להקה שצמחה מהופעות רחוב מדויקות בתל אביב, ובנתה שפה אינסטרומנטלית חתרנית ומכשפת, שמבוצעת לעילא ולעילא. כזו שהפכה בתוך עשור לסמל בינלאומי של מצוינות תל אביבית, וכעת חוזרת בטור דה פורס מסחרר שמחזיר לקהל שבנה אותה גלונים של אהבה - ישר אל נקודת ההתחלה במופע סולד אאוט חגיגי בבארבי (השני במספר), המקום שבו צמחו דורי דורות של מוזיקאים אלטרנטיבים שהצלחתם לא נמדדת רק בכותרות אלא בעוצמת החוויה החיה.
ואיזו חוויה זו הייתה, עם שלא ראה את טאטרן בלייב, לא יודע את עברו, ועתידו לוט בערפל. טאטרן סיפקו לקהל המעריצים האדוק מנה גדושה של הברקות לייב חד פעמיות (דן מאיו הבלתי נגמר, בתצוגת תופים בלתי נשכחת lll www ובעוד פרסונל פיבוריט שלי anar המלא בהשפעות רוק מדברי, ומקצב תורכי ממזרי ומתוחכם, כשדקל ותמוז בסגנון אלכימי על הגיטרה והבס).
החזרה הזו אל נקודת האפס של טאטרן נטענת במשמעות נוספת כשמבינים עד כמה המסע שלהם חרג מגבולות הסצנה המקומית. מה שהתחיל כפאוור טריו אינסטרומנטלי, כזה שמסרב לפשרות ומעדיף דיוק מתמטי לצד חופש אלתור רדיקלי - הפך עם השנים לשפה מוזיקלית שמצליחה לדבר גם למי שגדל על ג'אז אקוסטי, גם לקהל רוק אלטרנטיבי, וגם לדור שגילה מוזיקה דרך אלגוריתמים של סטרימינג.
במקביל, ההצלחה של טאטרן משתלבת בתנועה רחבה יותר שמתרחשת בעשור האחרון: פריחתה של מוזיקה אינסטרומנטלית מורכבת בקרב קהלים צעירים - תופעה שבעבר נתפסה כנחלתם של יודעי ח"ן בלבד. כמו ש"התפוחים" ו"טייני פינגרס" סללו נתיבים שונים אל תוך המיינסטרים בתחילת העשור הקודם, כך טאטרן מגלמת דור חדש של ג'אז-פיוז'ן ורוק מתקדם, שמאמץ גרוב, אלקטרוניקה ואסתטיקה קולנועית מבלי לוותר על עומק והרפתקנות.
ובתוך כל זה, חגיגת העשור ל-Shvat בבארבי מקבלת ממד כמעט טקסי: חזרה לאלבום שיצא ב-2014, רגע לפני שהעולם נכנס לסחרור טכנולוגי, פוליטי ותרבותי מואץ, ולפני שהנוסטלגיה ל-2016 הפכה למטבע עובר לסוחר. זהו מפגש בין עבר והווה, בין הדיוק הסנכרוני הקיצוני של שלושת הנגנים לבין המרחב הפתוח של דמיון ואלתור, בין מוזיקה נטולת מילים לבין קהל שמחפש בה משמעות, נחמה וריגוש. במובן הזה, המופע אינו רק ציון דרך בקריירה של להקה, אלא עדות לכוח של יצירה אינסטרומנטלית לשרטט זיכרון קולקטיבי. כזה שמצליח, גם אחרי עשור להישמע לא כהד של מה שהיה, אלא כהבטחה מתמשכת למה שעוד אפשרי. החזרה של טאטרן לחיינו היא חגיגה לאוזניים, ולעיניים (בעזרת עבודת וידיאו ארט ותאורה מבריקה לכל אורך המופע), שנותר לנו לקוות שתמשיך ביתר שאת עם סיבוב ההופעות לרגל שבט.
על הרקע הזה, החגיגה של טאטרן בבארבי נראית פחות כאירוע נוסטלגי ויותר כצומת שבו כל הקווים נפגשים: הנוסטלגיה של 2016 והחזרה לאלבומי הבכורה, הפריחה הבינלאומית של הרכב אינסטרומנטלי ישראלי, עלייתם של משפיעני רשת שמדברים ג'אז בשפה של דור האלגוריתם, וההתבססות של מקומות פיזיים בעיר שמעניקים לז'אנר בית חם ומרכזי.
זהו רגע שבו אפשר לראות כיצד זרע מוזיקלי שנשתל לפני עשור הופך לטרנד דיגיטלי, שמביא איתו קהל שהצמיח את הסגנון הזה, וגם חודר לדור הטיקטוק בגלים טקטוניים ורחשים תודעתיים שלא ניתן להסביר במילים. אבל טטרן מוכיחים גם, שלא תמיד יש בהן צורך. כך נראית תנועה תרבותית שהפכה למעשייה מוזיקלית מרגשת של להקה אחת שמספרת סיפור של תקופה, ומתרגמת את הנוסטלגיה להווה מבלי להבאיס אותנו במסרים מילוליים. כך קיבלנו טריו גאוני של מוזיקאים מהטובים שידעה המוזיקה הישראלית, שנולדו במחתרת ובעזרת מוזיקה ללא מילים הפכו לא רק לפסקול של דור (אלטרנטיבי כלשהוא) - אלא לסמן של תקופה שמבקשת, שוב ושוב, לחזור אל המקור כדי להבין את ההווה.
התרעות פיקוד העורף