המיני-אלבום, הכולל ארבעה שירים מקוריים, מצטייר כיחידה אחת שלמה ולא כאוסף סינגלים. השם "מלכה שלנו" אינו מקרי: הוא מהדהד הן את דימוי המלכה שהקהל הדביק לבר לאורך השנים, והן את תחושת הכליאה שבתוך אהבה חונקת, כפי שעולה מהטקסטים. בר כותבת ושרה מנקודת מבט של אישה שעברה מערכות יחסים, אכזבות, שתיקות ארוכות, ומבקשת כעת לנסח מחדש את גבולותיה. זהו אלבום של חשבון נפש רגשי, כזה שמוותר על פוזות ומבקש אמת, גם כשהיא לא מחמיאה.
בלב האלבום עומדת כתיבה ישירה, כמעט חשופה מדי, שמתעקשת להישאר במרחב הרגש ולא לברוח לאלגוריות מתוחכמות. הוא ממקם את בר במסורת הים-תיכונית הקלאסית, שבה הלב הוא שדה הקרב המרכזי. עם זאת, יש כאן גם מודעות עצמית גבוהה יותר מבעבר: הדוברת אינה רק קורבן, אלא אישה שמזהה את חלקה, את ההתמכרות, את האגו, את המעגלים החוזרים. הכאב אינו חד-ממדי, והוא מתואר מתוך עמדה בוגרת ומפוכחת.
מבחינה מוזיקלית, "מלכה שלנו" נטוע עמוק בים-תיכוניות אסלית: לחנים מלודיים, קצב איטי-בינוני, עיבודים שמאפשרים לקול לעמוד במרכז. אין כאן ניסיון לרדוף אחרי טרנדים אלקטרוניים או לשבור בכוח אלגוריתמים של טיקטוק, אלא בחירה מודעת בסאונד שמכבד את המסורת ומשרת את הסיפור. הקול של בר, שעבר שינוי טבעי עם השנים, איבד אולי מעט מהחדות הצעירה, אך הרוויח עומק, צרידות קלה ויכולת דרמטית שמטעינה כל שורה במשקל רגשי.
אי אפשר להתעלם מההקשר הרחב של הקאמבק: רינת בר פועלת היום בעולם מוזיקלי שונה לחלוטין מזה שבו פרצה. הרשתות החברתיות, הופעות האורח לצד כוכבים צעירים, והחיבוק מהדור החדש - כל אלה נוכחים ברקע, אך האלבום עצמו אינו מתאמץ להתחנף. להפך, הוא מציב אלטרנטיבה שקטה אך עיקשת לשיח המהיר והשטוח: מוזיקה שמבקשת זמן, הקשבה והזדהות. בכך, בר ממצבת את עצמה לא ככוכבת עבר שחזרה, אלא כקול נשי בוגר בתוך שדה רווי רעש.
בסיכומו של דבר, "מלכה שלנו" הוא מיני-אלבום צנוע בהיקפו אך רחב במשמעותו. זהו לא אלבום שמבקש להמציא מחדש את הז’אנר, אלא כזה שמעמיק בו, מזכך אותו ומחזיר אליו רגש שלא מתבייש בכאב. רינת בר לא חוזרת כדי להזכיר מי הייתה, אלא כדי להראות מי היא עכשיו - יוצרת שמבינה שהכוח האמיתי שלה טמון דווקא בפגיעות, ושגם אחרי שנים של שקט, יש לקול שלה מה לומר.
התרעות פיקוד העורף