מבט נוסף על הילדים המקפצים בקהל והבנתי שני דברים: הם כבר לא ילדים, כולם נראו לי כמי שעברו את גיל 18 וגם שהם יכלו להיות הילדים שלי. ההבנה הזו היא הסימן האולטימטיבי להתבגרות: לדבר עם מישהו שנמצא בתחילת שנות ה-20 לחייו ולהבין שמדובר באדם מבוגר עם זוגיות וקריירה ושככל הנראה אחד ההורים שלו בגילי, או פחות מכך. לא יכולתי להתאושש מהמחשבה הזו ולא הפסקתי להביט בהם לאורך כל ההופעה. ראיתי את עצמי אז וראיתי את עצמי כיום, ולא ראיתי בין אז להיום שום שוני.
כמה מוזר לסכם את 30 השנים שעברו מהרגע שבו יצאתי לחופשי ביום האחרון של כיתה י"ב. כמה עברתי מאז, אבל עדיין עם אותן המחשבות של פעם שרק עטופות בגוף עם קצת יותר קילוגרמים ופחות בכושר. יש משהו כמעט מנחם בידיעה שהשירים שגידלו אותנו ממשיכים לגדל אחרים. שהם שורדים אותנו, את החרדות שלנו, את המלחמות שהתחלפו, את תל אביב שהשתנתה. אולי זו הדרך היחידה שבה זמן באמת עובד לא בקו ישר, אלא בגלים. כל דור קופץ על אותה שורה בהתלהבות, אבל מסיבה אחרת.
בדרך חזרה הביתה, כשנסענו עם המונית על רחוב הירקון, סיפרתי לבן הזוג שלי - הכותב מהעמוד השמאלי, ואולי בהזדמנות גם אספר איך זה קרה - שכשהייתי ילדה היינו מגיעות עם ההורים כמעט בכל יום חמישי לגן צ'רלס קלור לפיקניק. אני זוכרת בבירור פעם אחת שבה שכבנו על הדשא, ואבא שלי, עם הטרנזיסטור הנצחי שלו, האזין לתוכנית שדיברו בה על אפשרות של מתקפה אמריקאית בעיראק, ועל מתקפה עיראקית שעושה את דרכה לכאן.
עברו 35 שנה ממלחמת המפרץ הראשונה, שהייתה אז, בעיני הילדה בת ה-13 שהייתי, הדבר הכי נורא שיש. ולא רק שאנחנו התפתחנו מאז, גם המלחמות תפסו טוויסט נוראי. והנה, שוב כמעט היארצייט הזה, שתופס משנה תוקף. אני זוכרת איך ההרגשה להיות ילדה שמקשיבה לחדשות דרך טרנזיסטור, ומשוכנעת שסוף העולם מגיע. כנראה שמה שלמדתי מאז הוא שהעולם לא נגמר, הוא ממשיך בדרכו שלו.
בניגוד לפעמים קודמות, ובניגוד לכל התבהלה סביבי, החלטתי הפעם לא להישאב לספקולציות של יתקפו או לא יתקפו. מתוך החלטה מודעת בחרתי לא להניח את התודעה שלי באנרגיות של מלחמה. לא לשמש כפח הזבל של הדהודי המסרים וההפחדות, ולא להישאב לפרשנויות, כי כמו שאומרים - יש רק כוח עליון אחד שיודע, עם כל הכבוד לפרשנים. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, שום דבר לא קרה בגזרת איראן, אבל ייתכן שאיאלץ לשנות חלק מהטור הזה במהלך השבוע, אז אל תתפסו אותי במילה.
מה שלא יהיה, אני מניחה שאם יש משהו יפה בקמטי הבגרות של הנפש, כאלה שלא קיימים בגיל 25, זו ההבנה שמגיעה עם הזמן, שהחיים לא מתנהלים על סקאלת שחור-לבן, שלא כל איום הוא תהום, כמו שלא כל פרידה היא אסון. ואפרופו "מכה אפורה", מותר להישאר באמצע, לבחור לא להיבהל מכל רעש, לחלום להגשים או להחליף חלום ולהבין שפחד הוא נורמלי ולא מחייב פאניקה ושגם מציאות מורכבת לא מבטלת אף פעם את התקווה.
התרעות פיקוד העורף