עוד לפני הצליל הראשון, ניכר שההפקה באולם ההאנגר 11 יודעת את העבודה: סדרנים אדיבים, כניסה מהירה ונטולת חיכוכים, מוזיקה מדויקת שמכניסה לאווירה. פחות מדויק - נקניקייה בלחמנייה ב-35 שקלים. גם בהאנגר 11, זה מרגיש כמו מחיר שמוציא אותך רגע מהווייב - גם אם זה הפך לסטנדרט הישראלי החדש.
ציפינו להאנגר מלא יותר. לא לגמרי ברור אם זו בחירה בעייתית של הופעת צהריים ביום שישי, או משהו עמוק יותר. ללהקה ציונית כל כך, שהייתה פסקול מובהק של תקופת חרבות ברזל, הופעה ביום חמישי בערב הייתה מאפשרת הגעה רחבה יותר - בלי שעון שבת על הראש.
ובכל זאת, מי שכן הגיע - הגיע בגדול. להפתעתנו, האולם היה מלא בילדים קטנים. הרבה ילדים. הרבה יותר ממה שהרפרטואר של התקווה 6 מבטיח לכאורה. בפועל, זה עבד: האנרגיה שלהם פגשה להקה שיודעת בדיוק איך מחזיקים קהל כזה.
אין ספק: התקווה 6 למודי הופעות מהסוג הזה. האנרגיות גבוהות, המעברים חדים, והכול מרגיש מתוזמן אבל לא קר. מסר האחדות, שלפעמים נשחק על במות ישראל, נשמע כאן אמין מתמיד - במיוחד בשילוב מקהלת "לב אופיר" הצעירה והקטע המשותף שנכתב בדיוק למקום הזה.
גם ברגעים השקטים והאקוסטיים, נחשפת האיכות האמיתית של החומרים - במיוחד כשרביד פלוטניק נכנס לתמונה. השירים החדשים מויהי אור מרגישים בשלים, מדויקים, ומעידים על יד אמנותית ברורה שמצליחה לשלב עומק בלי לוותר על קליטות.
הסגירה הייתה הסגירה הקלאסית של הלהקה כמו בכל הופעה: "לחזור הביתה" - לקהל, לאמנים, לאורחים. ועל הבמה, כמו חותמת אחרונה של משפחתיות, עלו גם הילדים של חברי הלהקה. רגע קטן, אנושי, שמחזיר את הכול לפרופורציות. התקווה 6 סיפקו הופעה מקצועית, חמה ומלאת כוונות טובות, עם חומרים חדשים שעומדים בגאון לצד הלהיטים.
התרעות פיקוד העורף