פיינליסטית הכוכב הבא לאירוויזיון עושה קאמבק דכאוני: "מי יציל אותי" | דודי פטימר

הטקסט מצייר את "ישראל" כדמות אנושית - שכן בשכונה בעייתית, בן למשפחה עתיקה, אדם שמבקש שלום אך נאלץ להילחם. הבחירה הזו מאפשרת לאפללו לשזור יחד היסטוריה מקראית, זהות לאומית וחיי היומיום כאן ועכשיו. המעבר בין תפילה, מדים, אזרחות ונדודים יוצר פסיפס שמרגיש מוכר, כואב ואמיתי.

מבחינה מוזיקלית, זהו אפללו במלוא הדנ"א שלו: לחן קליט, מלודי, כזה שמשלב בין רוק לפופ ים תיכוני המתרומם בפזמון ומזמין שירה משותפת. הקול החם והמאמין שלו נושא את המילים באמונה פשוטה, לא מתריסה ולא צעקנית, אלא מחבקת ומנחמת.

השורה "ישראל הוא חייל של אהבה" מסכמת היטב את רוח השיר - ניסיון להחזיק יחד עוצמה ורוך, מלחמה ותקווה, עבר מפואר והווה מורכב. זהו שיר שמבקש לאחד, להזכיר שבלב כל הקשיים עדיין פועם חלום, ועדיין יש מקום לאמונה.

בסופו של דבר, אפללו לא מנסה לחדש כאן מוזיקלית, אלא לגעת. ובמובן הזה, השיר עושה את שלו: הוא מרגש, ברור בכוונתו, מבריק ברעיונו ומצטרף לשורת שירים שמבקשים להיות פסקול של זהות, זיכרון ותקומה.

ג'ולייטה - מי יציל אותי

השיר בנוי על פי הנוסחה המוכרת והאהובה: בית מאופק ורגשי שמכין את הקרקע, ופזמון מתפרץ שמוציא החוצה כאב, געגוע ותסכול. במקרה של ג’ולייטה, הבחירה בנוסחתיות הזו משחקת לטובתה. היא לא מנסה להמציא את הגלגל מחדש, אלא הולכת על בטוח - מהלך נכון בשלב הנוכחי של הקריירה, שבו נדרש לבסס מחדש נוכחות וביטחון.

המילים עוסקות בפרידה, בשבר ובניסיון להמשיך הלאה: יציאות בלילות שישי, בדידות, לב שניתן עד הסוף וחזר מלא דמעות. זהו שיר מזרחי אסלי, כזה שלא מתנצל ולא מתחכם, ובדיוק בגלל זה הוא בולט בתוך עולם מוזיקלי שרודף ללא הרף אחרי טרנדים ושטיקים חולפים.

"מי יציל אותי" מזכיר שיש מקום - ואפילו צורך - בשירים מהסוג הזה: ישירים, רגשיים, כאלה שמדברים על כאב בלי פילטרים. ג’ולייטה אולי לא ממציאה כאן שפה חדשה, אבל היא מוכיחה שיש לה קול, כיוון, וסיפור שכדאי להמשיך לעקוב אחריו.

העיבוד נשען על קצב לטיני סוחף, גיטרות שמרפררות לפלמנקו ואווירה של לילה חם, כבישים פתוחים וגעגוע צורב. בתוך הסאונד הזה זוהר נשאר נאמן לעצמו - קול חשוף, מלא כמיהה, שמוביל סיפור אהבה על גבול האובססיה, בין גורל, מזל ורצון לברוח מהכול.

הטקסט לא מתיימר להיות מתוחכם מדי, אבל דווקא הישירות שלו עובדת: דימויים פשוטים של מדבר, נסיעה, ריקוד בלעדיו - כולם משרתים תחושת חוסר ומרדף אחר אהבה בלתי מושגת. הפזמון, עם הקריאה "אל תגידי מת העולם", הוא לב השיר: דרמטי, ממכר ומוכן לרדיו ולבמות.

לוקחת את הזמן - ענבל בן דוד

הליבה הרגשית של האלבום עוסקת בזהות ובשאלה עד כמה אנחנו מוגדרים דרך מבטם של אחרים. החזרה למוטיב ה"אלף" - עיניים, ציפיות, אכזבות, ניסיונות - משרטטת תודעה שחיה בריבוי תמידי, בעומס רגשי שמקשה על התמסרות פשוטה לאדם אחד או לרגע אחד. זהו אלבום על פיצול פנימי: בין מי שרוצה להיות שייכת, לבין מי שמפחדת להיעלם בתוך זוגיות; בין הרצון להיות "יותר", לבין ההבנה הכואבת שאין מקום אחר לברוח אליו חוץ מאל עצמי.

הכתיבה של בן דוד ישירה ובלתי מתייפייפת, אך לא גולשת לווידוי יתר. היא נוגעת בחרדת נטישה, בפחד מכישלון, בהשוואה המתמדת לאחרים ובתחושת ה"לכולם יש ורק לי אין", מבלי להפוך את זה לתלונה. להיפך - יש כאן תהליך של למידה איטית, כמעט עקשנית, של קבלה עצמית. ההישרדות שמופיעה באלבום אינה הישרדות של מאבק דרמטי, אלא של נוכחות: להישאר, להרגיש, לא לברוח גם כשמפחיד.

המוזיקה באלבום מעצימה את העולם הרגשי הזה דרך שילוב סגנונות עשיר ומדויק. אלמנטים אתניים, פופיים, אלקטרוניים, לטיניים וסול משתלבים לכדי שפה מוזיקלית רב-שכבתית, שמשקפת היטב את ריבוי הקולות הפנימיים בטקסטים. כל אחד מעשרת השירים צבוע בגוון אחר, אך כולם נשענים על אותו עוגן מרכזי: הקול של בן דוד - עוצמתי, גמיש, נוכח מאוד. זהו קול שיודע להיות גדול ובימתי, אבל גם חשוף ושביר ברגעים הנכונים.

אחד הדברים היפים באלבום הוא המתח בין החוץ לפנים. בן דוד מתארת דמות שנראית בטוחה בעצמה, אך בפנים רועדת; זמרת שעומדת לבד על הבמה בלי שריון; אישה שמבקשת עולם שיש בו אחד, אבל יודעת שהדרך לשם עוברת קודם כל דרך בדידות. המוזיקה הופכת כאן למרחב בטוח - המקום שבו אפשר לשיר לעצמך גם כשאין מילים מול אחרים.

בסיכומו של דבר, "אלף עיניים" הוא אלבום בוגר, כן ומורכב, שמסרב להציע פתרונות קלים. הוא לא מבטיח ריפוי מהיר ולא מציע אשליות של שלמות, אלא מתעקש על תהליך: לקחת את הזמן, ללכת אל הים, לזכור מאיפה באת. ענבל בן דוד מתגלה כאן כיוצרת שמבינה שהכוח האמיתי לא נמצא בהיעדר פחד, אלא ביכולת להישיר אליו מבט - גם כשיש אלף עיניים מסביב.

מבחינת הסאונד, "מטאדור" מצליח לייצר תחושת מתח וריתמוס שמניע את השיר קדימה. התופים מחזיקים קצב דינמי, הבס מורגש אך לא משתלט, והמלים החריפות של אשכנזי נשמעות עם כריזמה מלאה. השימוש בגיטרות ובאלמנטים לטיניים נותן לשיר עומק ותחושת "גרוב" שמזמין לרקוד, ובו זמנית מבטיח שהשיר לא מאבד את "פופיותו" המיידית.

בזכות הביצוע הכריזמטי שלה, כל שורה נשמעת כמו הצהרה - גם ברגעי הפגיעות שבהם היא מדברת על השברים, וגם ברגעי הכוח והשליטה. אשכנזי יודעת להחזיק את האיזון הזה בין חוויה אישית לבין שיר פופ מוכן לרדיו ולהופעות חיות.

מבחינת הסאונד, "מעל המים" מחזיק קצב יציב וזורם, הגיטרות והבס בנויות היטב ומלוות את הקול בצורה שמדגישה את הרגש והדינמיקה של השיר. הלחן שלה מלודי אך לא מתיימר, ומצליח להיות קליט בלי לוותר על עומק. הקול שלה - יפהפה, חם ומלא אמירה - הופך את השיר לחוויה שלמה שמזמינה להאזנה חוזרת.

עם יצירה כזו, הציפייה לאלבום הבכורה שלה רק גדלה. מאי לוריא מראה שהיא יוצרת לא רק מוזיקה אלא עולם אישי ומורכב, שמרגש ומדבר ישירות למאזין המחפש אותנטיות ומוזיקה עם תוכן.

מוזיקלית, השיר בולט בביצוע מלודי שמחזיק את המתח הרגשי לאורך כל השיר. הקול של וולך נושא את המילים בעדינות אך בעוצמה, עם יכולת להעביר את הדילמות והרגשות ללא הגזמה. האווירה המוזיקלית מלווה את הטקסט - רגעים של שקט ופתיחות בבית, לעומת שיאים רגשיים בפזמון - מה שמעצים את התחושה של עומק והתחברות פנימית. השילוב של אלמנטים מודרניים עם רגש אותנטי מעניק לשיר תחושה עכשווית אך גם אינטימית מאוד.

מה שמייחד את השיר הוא לא רק ההתרפקות על חוויה אישית אלא גם הנכונות להעלות קול של ציבור שלם שמחכה בבית בזמן מלחמות וסבבי מילואים. יש בו ממד חברתי וחזון אישי בו זמנית, והמסר ברור: התחושות האלו לא נעלמות, אך אפשר למצוא בהן נקודת אור דרך השירה. זהו שיר שמחבר בין אישי לכללי, מרגיש אותנטי, נוגע ללב ומייצר תחושת הזדהות עמוקה עם כל מי שמכיר את החוסר וודאות, הכאב והציפייה.