"ספר לי קצת עליך/ מה אתה חושב/ אם אני כאן בדמותך/ אז גם לך אולי כואב / לראות לאן הגענו/ איך שנשבענו ולא קיימנו שום דבר/ תן לנו ממה ששמור למלאכים/ לא רוצים כבר כלום/ מבקשים רק רחמים/ תראה כמה אנחנו, אתה אחד/ אז למה זה מרגיש לבד?".
"הרבה פעמים, כשאני מדבר על אבא, באמת יש לי שני אבות בשמיים", אומר שפירא. "מצד אחד, האבא הפרטי שלי, מולי, ומצד שני הקדוש ברוך הוא, האבא של כולנו. אני לא יכול להפריד ביניהם, ומבחינתי הם יחד שם. בשיר אני מדבר עם שניהם".
"המופע הוא אחד הדברים הראשונים שעשיתי אחרי שהוא נפטר. אני מבצע בו קאברים לכל השירים שגדלתי עליהם בבית, ושירים שגם הוא אהב, וכמובן מספר את הסיפורים מאחורי הקלעים בהקשר המשפחתי. אני גם מקרין במופע קטעי וידיאו שלו ושלי. עשיתי את המופע הזה קודם כל בשביל עצמי, אבל ראיתי כמה זה נוגע באנשים. אני רואה בזה שליחות, מעין נשיאת לפיד התרבות שהוא השאיר לי. זה חלק מהדנ"א שלי".
חי עבור הילדים
“עולם" הוא שיר הנושא מתוך מיני־אלבום בכורה חדש, באותו שם, בן שישה שירים, שמוציא שפירא בן ה־45, אחרי למעלה מ־20 שנות קריירת משחק מצליחה בטלוויזיה (“עספור", “מסודרים", “תיאום כוונות"), בקולנוע ובעיקר בתיאטרון. הוא היה מייק ברנט במחזמר “מייק" (בית לסין), זוהר ארגוב במחזמר “זוהר" ושיחק בין השאר גם ב"שיער", “אקווס", “אויב הציבור", “רומיאו ויוליה", “ציד המכשפות" ו"תיקון" (הקאמרי).
“יש רגע בחיים שבו אתה אומר לעצמך: It’s Now Or Never, כדברי שירו המפורסם של אלביס", מסביר שפירא את הקריירה המוזיקלית החדשה. “הבנתי שאם לא אעשה את הצעד הזה עכשיו, יכול להיות שכבר לא אעשה אותו. למזלי, גדי גידור, המנהל האמנותי של המיני־אלבום הזה, דחף אותי לצאת לדרך".
"לא הייתי עוד מגובש כבן אדם, וחשבתי שדרך המשחק, דרך תפקידים שונים, אוכל לחקור את האישיות שלי ולגלות את עצמי. עולם המשחק עזר לי בהמון שלבים של החיים וסייע לי להתעצם כאדם. עכשיו, כשהתבגרתי, אני מרגיש שאני בבשלות שמתוכה אני יכול ליצור דרך המוזיקה. לא לגלם דמות, אלא להיות אני כולי".
"איך בכלל מצליחים לשמור על מקום של אמונה בתוך כאוס שכזה, איך אפשר להאמין בטוב או באנשים, ובעיקר, איך אפשר להאמין בעצמך ובבורא עולם, כשהכל מתפרק? השאלות האלה נמצאות במיני־אלבום".
"הייתי חייב לגרום להם להבין שאבא פה והכל בסדר. אני לא יכול להישבר, חייב לשמור על המשפחה שלי. מובן שגם המוזיקה הייתה עוגן חזק. לנגן, ליצור ולהקליט, זה עזר לי".
לא נכנס לאינטריגות
המיני־אלבום של שפירא מגוון מאוד וכולל קטבים שונים: דתיות וחילוניות, משחק ומוזיקה, מזרחיות ואשכנזיות. לשאלה מה לו ולמוזיקה של ציון גולן, שפירא עונה, “קודם כל, אני חצי תימני – מצד אמא שלי. גדלתי על המוזיקה של ציון גולן, ובבית של סבתא מצד אמא הייתי שומע מגיל אפס את זוהר ארגוב, חיים משה והצלילים המסולסלים. במקביל, הייתי שומע מהצד של אבא שלי מוזיקה קלאסית, שופן, רחמנינוב ושנסונים צרפתיים".
"נולדתי לתוך אקלקטיות, וגם באישיות שלי יש משהו אקלקטי. בתחילת הדרך המקצועית היה לי קצת קשה להכיל את הקטבים האלה שקיימים בתוכי, ועם השנים למדתי להכיר בכך שזה היופי שבי וגם בחיים. בחיים יש עצב וכאב, יופי וכיעור. אני מנסה לעשות שלום בתוכי עם כל הקטבים, וזה בא לידי ביטוי גם במוזיקה שלי".
"אולי זה גם כי באתי מבית מקוטב, כפי שציינתי. נולדתי לבית חילוני, סוציאליסטי, ליברלי ושמאלני, הילדים שלי הולכים לבית הספר הדמוקרטי ביפו, ומצד שני אני מול עצמי באיזה תהליך של התקרבות ליהדות. אני לומד תורה, מתפלל. יש לי חברים טובים, חילונים מאוד וגם חרדים מאוד, ואני רואה שבעצם אין הבדל ביניהם. לכולם יש לב טוב ונשמה טובה, רק שכל אחד מאמין במשהו אחר".
שפירא מוציא לאור את המוזיקה שלו בתקופה עמוסה מאוד בחייו המקצועיים. הוא משחק בתיאטרון הקאמרי, הבית שלו ב־15 השנים האחרונות, בתפקיד ראשי בהצגה “איש הגשם", וגם בהצגות “טרטיף" ו"חשמלית ושמה תשוקה".
“פעם הייתי באיזה מרדף סביב הזנב של עצמי בעבודה, אבל לאחרונה אני רואה יותר את הערך שבדברים הקטנים בחיים, בזמן האיכות עם הילדים ועם אשתי תמר, וגם דואג למצוא זמן לעצמי", הוא מספר. "הבנתי שאם אני לא מקדיש את הזמן לדברים הפרטיים, למשפחה וגם לעצמי, אז גם המרחב היצירתי שלי מוגבל".
"גם בתפילות הבוקר אני מוצא זמן לעצמי, רק אני והקדוש ברוך הוא. המבנה של העולם היהודי עוזר לקבל איזו פרספקטיבה מול העולם. צריך לזכור שכולנו זמניים פה ולכן אנחנו צריכים לדאוג ליהנות גם מהדרך ומהשהות שלנו, כי מי יודע מה יהיה מחר".
התרעות פיקוד העורף