בלב האלבום ניצבת כתיבה שמבקשת להתבונן בפצע מבלי למהר לסגור אותו. הטקסטים נעים סביב חוויות של נטישה, חרדת אובדן, בדידות רגשית והצורך הבלתי פוסק באחיזה - באדם אחר, במשפחה, במשמעות. השפה פשוטה לכאורה, כמעט יומיומית, אך מאחוריה ניכרת אינטליגנציה רגשית גבוהה: אין כאן ניסיון לייפות את הכאב או להלביש עליו מטאפורות מורכבות מדי, אלא התעקשות לומר אותו כפי שהוא נחווה. החזרה על מוטיבים של פחד, בלבול ותקווה קטנה מייצרת תחושת מנטרה - ניסיון לשכנע את עצמך לא פחות מאשר את המאזין.
אחד ההישגים הבולטים של האלבום הוא האופן שבו הוא מצליח לשקף את רוח התקופה בלי לגלוש לאמירה פוליטית או תיאור אקטואלי ישיר. זהו אלבום שנכתב מתוך מציאות ישראלית פצועה, אך בוחר לדבר על ההשלכות הנפשיות: עייפות קיומית, דריכות מתמשכת, קושי להאמין ביציבות, והצורך באור קטן בתוך חושך מתמשך. החיבור בין הכאב האישי לכאב הקולקטיבי נעשה בעדינות, דרך תחושות ולא דרך סיסמאות, וכך האלבום מצליח להיות גם אינטימי מאוד וגם רלוונטי רחב.
מבחינה מוזיקלית, האלבום נשען על הפקה שמעניקה מקום לקול של ברוקמן - קול נדיר בכריזמה ובשבריריות שבו. העיבודים אינם עמוסים, אלא בנויים כך שיתמכו בטקסטים וידגישו את המתח שבין שקט להתפרצות רגשית. יש כאן איזון בין פופ נגיש לבין עומק רגשי, שמאפשר לשירים להיות גם אישיים מאוד וגם כאלה שיכולים להדהד אצל קהל רחב. חלק מהשירים נכתבו והולחנו על ידי ברוקמן לבדו, ואחרים נוצרו בשותפות, מה שמעניק לאלבום גיוון מבלי לפגוע בקוהרנטיות האמנותית שלו.
העיסוק בדמות ההורית, בבית ובחיפוש אחר מקום בטוח חוזר לאורך האלבום כמוטיב מרכזי, ומעמיק את התחושה שמדובר ביומן נפשי מתמשך ולא באוסף שירים אקראי. ברוקמן אינו מציג עצמו כמי שכבר פתר את חידות חייו, אלא כמי שנמצא בעיצומו של תהליך - תהליך של התבגרות, של השלמה חלקית, של ניסיון ללמוד לחיות לצד הפחד ולא לבטלו. זהו אלבום שמכיר בכך שאין הבטחות לנחמה מוחלטת, אך יש אפשרות לתנועה, לאור שמופיע מדי פעם.
"חיים אחרי החושך" הוא ביכורים בשל ומעורר כבוד, שמצליח להתרחק ממלכודת ה"כוכב הצעיר" ולבסס את אור עמרמי ברוקמן כיוצר רציני, כן ומודע לעצמו. זהו אלבום שלא מבקש להרשים בכוח, אלא להזמין הקשבה - ומי שייכנס אליו באמת, יגלה קול שמוכן להישאר עם השאלות הפתוחות, ולהפוך אותן למוזיקה שיש בה נחמה, גם אם שברירית.
התרעות פיקוד העורף