הקול הבא שכדאי לשים עליו אוזן: רוני כץ יוצאת לדרך | דודי פטימר

"אני כותבת שירים מאז שאני זוכרת את עצמי", מספרת כץ בריאיון ל"מעריב". "הייתה לי מחברת קטנה מתחת לכרית, והייתי כותבת לפני השינה. לא הייתי ילדה ששרה - לא חשבתי שאני יודעת לשיר - אבל תמיד כתבתי שירים והלחנתי אותם עם הקול שלי. בגיל 12 התחלתי ללמוד גיטרה. המורה שלי לימדה אותי שירי ארץ ישראל פשוטים של פעם, ותוך כדי הנגינה גם שרתי. ההורים שלי שמעו ואמרו: 'בוא'נה, הילדה שרה יפה 'טומבלליקה'.

אחרי שהתחלתי לנגן, המשכתי לכתוב ולהלחין עם הגיטרה, וכשהאנגלית התבססה אצלי יותר נוצר מעבר טבעי והתחלתי לכתוב באנגלית - בלי לחשוב על זה יותר מדי, פשוט זה מה שיצא".

מהתיכון לצבא ולאחר השחרור יצרתי המון, וקצת אחרי השחרור התחילה הקורונה. אז החלטתי שאני רוצה להקליט אלבום - לא סינגל ולא EP (מיני-אלבום). הרגשתי שזו הדרך שלי להתחייב לדבר ולספר סיפור שלם, ולא חלקים קטועים".

זה בדרך כלל מתחיל אצלי מלחן שמצטרפות אליו כמה מילים בג'יבריש, ורק אחר כך אני 'מלבישה' עליו מילים. כשהמילה באה עם לחן היא מקבלת עוד רובד. וברוב הפעמים לא באמת ידעתי על מה אני כותבת - את המשמעות של השירים הבנתי רק בדיעבד. אחרי שהשתחררתי כבר התקבצה קבוצה לא קטנה של שירים והחלטתי שאני רוצה להקליט אלבום. אז עוד לא באמת הבנתי את המשמעויות של זה, אבל זה מה שרציתי. התחלתי צעירה, בת 22, והתבגרתי והבשלתי תוך כדי היצירה של האלבום הזה.

המורה שלי לפיתוח קול בזמנו, מיטל הוכמן המהממת, חיברה ביני לבין אריאל קשת שהפיק לי את כל האלבום. המפגש איתו היה כמו התאהבות מוזיקלית ממבט ראשון. באתי אליו עם הגיטרה, שרתי לו בערך עשרה שירים ברצף, וקצת אחרי זה התחלנו לבחור את השירים שייכנסו לאלבום ולעבוד על העיבודים שלהם".

השיר הזה גילה לי שדווקא יש בי כוחות. שרוך וחוסר ודאות הם לא דברים שאני צריכה להתבייש בהם - להפך, הם יכולים להיות חוזקות. והוא גם הזכיר לי שעמוק בפנים אני יודעת מה אני מרגישה, ואף אחד אחר לא יכול לקחת את זה ממני. בסוף זה אני עם עצמי".

אני יוצרת מתוך רצון לגלות מה אני מרגישה ומה עובר עליי, והתחושה היא שהתוצאה לא לגמרי בשליטתי ואני אוהבת את זה. גם בעבודה באולפן עם אריאל תמיד אמרנו שאין לחץ להוציא את האלבום עד תאריך מסוים, כי השירים הם לא שירים טרנדיים.

זה בא לידי ביטוי גם בעיבודים: נתנו לכל שיר להיות מה שהוא. אם שיר אחד הלך יותר לקאנטרי-פופ ושיר אחר לרוק-פולק, ואחר לסול/אר אנד בי, אז הלכנו על זה, בלי להגביל את עצמנו לז'אנר אחד. הקו המנחה היה להישאר נאמנים לשירים, לתת לשיר להוביל - והשירים הם אני".

היום אני רואה השתתפות בתוכנית ריאליטי יותר כהזדמנות מאשר כאיום על היצירתיות שלי. למרות שאנחנו חיים בעידן של רשתות חברתיות שמשנה לגמרי את פני המשחק, ריאליטי עדיין מוכיח את עצמו לאורך השנים ככלי יעיל מאוד לחשיפה לקהל רחב.

אני חושבת שזו יכולה להיות קפיצה למים העמוקים - ומשם אפשר לטבוע ואפשר לתפוס גל. זו יכולה להיות חוויה שמעניינת ופותחת דלתות ואפשרויות, ובמקביל גם חוויה מפחידה ומלחיצה. זה סוג של הימור על עצמך.

תמיד היה לי קצב התפתחות משלי. כשאני חושבת על גיל 17, אני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף את המשמעויות של זה או שהייתי בנויה להתמודד עם זה. היום אני מרגישה שאני במקום הרבה יותר מגובש מוזיקלית ומנטלית, ואני רוצה להאמין שלא משנה באיזו דרך אבחר, אצליח לשמור על האותנטיות שלי".

זה אולי יותר 'מגניב' לבחור אמן או שניים כהשפעה מרכזית, אבל אני מרגישה שזה לא בדיוק מה שהיה בתהליך היצירה של האלבום. ההשפעה שלהם הייתה פחות בחירה מודעת ויותר משהו שנטמע בי לאורך השנים - פשוט מהמוזיקה שגדלתי עליה והקשבתי לה".

אני רוצה להאמין שבעוד חמש שנים המוזיקה שלי תגיע ללבבות לא רק בארץ אלא גם ברחבי העולם, ושאמשיך ליצור מאותו מקום של חיבור לרגש. אני לא יודעת מה ייחשב 'קול חדש ומודרני' בעוד חמש שנים, אבל אני מאמינה שאותנטיות היא המפתח.

אנחנו מתחברים למה שמרגש אותנו ולמה שמזכיר לנו תקופה אחרת - והקסם הוא להצליח להביא משהו מוכר בתוך החדש. מוזיקה היא גם הגעגוע לרגע, וגם ההתרגשות לקראת מה שמתהווה".