סוף השבוע האחרון התגלגלתי לוואדי ניסנאס. אתר שבילדותי החיפאית היה כמעט מחוץ לתחום, למעט לצרכים דחופים כמו קניית פיתות וחומוס בשבת, אבל בשנים האחרונות שמעתי שהפך ל(עוד) מעוז מרכזי של פודיז. בקנה מידה ארצי. ואכן, השמועות היו נכונות. לא נמצאה ולו סמטה צרה אחת בוואדי שלא הייתה פקוקה בישראלים (יהודים), עמוסי סלים ותאבי מאכלים.
ברוח הזמן, חלק ניכר מהם נעו בקבוצות מאורגנות, בראשות מדריך/ה ידען שיודע לנתח את הניואנסים הדקים ביותר המפרידים בין כל דוכן ודוכן. וגם המקומיים עצמם עברו טרנספורמציה, מעוד מוכרים בשוק לחכמי מזון החולקים איתך בידענות תורות נסתר עתיקות הקשורות בשורשים, טחינה ועולש. והעולש, אוי העולש, הוא כבר מזמן לא סתם עלים ירוקים, אלא עולם ומלואו של סגולות בריאותיות ואגדות עמים. וגם ממש טוב לכוח הגברא. או שאולי זה היה גרגיר הנחלים?
מה שמתקשר באופן ישיר למה שנראה כטריטוריה אחרת לגמרי: זו של התקליטים, הקסטות ושאר הפורמטים הישנים שזוכים פתאום לעדנה מחודשת. אנשים צעירים, שגדלו לתוך עולם דיגיטלי, תרים אחרי מוצרים פיזיים שניתן לגעת בהם ולתת בהם סימנים. כשאני מספר לילדים שלי איך יכולתי לזהות את התקליטים שבבעלותי על פי השריטה המסוימת בשיר הספציפי, הם מגיבים כמעט בקנאה.
והרי אם היו מספרים לי, כשהייתי בגילם, שאת הפלסטיק המחורבן והנשרט בקלות הזה יחליף קובץ בלתי נראה שהולך איתך לכל מקום, הייתי חותם במקום. כנ"ל לגבי היכולת לצלם כל דבר, ללא הגבלה ובאיכות גבוהה, באמצעות מכשיר קטן שיושב אצלך בכיס. מה שלא מונע מאחד הבנים שלי לצלם בפילם, לחכות 48 שעות לפיתוח ולקבל בסוף תמונות הנראות כאילו צולמו... ובכן, בפילם בשנות ה-80. המגע הפיזי ותחושת הייחודיות חשובים לו יותר מטיב התמונה.
הטרנד הזה נכון לאין-ספור תחומי חיים אחרים. למשל: הלבלוב המתמשך של חנויות יד שנייה ובגדי וינטג'. ככל שהבגד ישן יותר, ונראה פחות גנרי ותעשייתי, כך האפיל שלו עולה. גם אם יש בו קרעים וכתמים. העיקר שיהיה אותנטי. והוא אפילו זכה בשבוע שעבר לחותמת כמעט רשמית, כשמנכ"ל חברת הענק אנבידיה ניבא שהמשרות שיהיו נחוצות בעתיד הקרוב יהיו דווקא מהסוג הפיזי. שרברבים, חשמלאים ונגרים. בקרוב, כולנו נהיה איימיש ונחיה בבית קטן בערבה.
ולכן, גם אם מדובר בטרנד מלבלב, העובדה היא שהוא לא מצליח לסחוף את מרבית האנשים. שלא רוצים, או לא מסוגלים, להוציא יותר מרשרשים תמורת שיבה רגעית לשורשים.